את מי מנווט וינשטיין?

"אני אנווט", אמר היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בכנס לשכת עורכי דין באילת. כלומר, וינשטיין לא ממש השתמש במלים הללו, אבל זו היתה המשמעות שעלתה מדבריו.

למי שלא זוכר, זכות היוצרים על הביטוי הזה, שהפך לנכס צאן ברזל בציבור שלנו, שייכת ליצחק רבין המנוח. זה היה לאחר שניצח בבחירות 1992, והדברים על הניווט היו מיועדים לאזניהם של שני גורמים: הראשון והעיקרי - שמעון פרס, כדי שיהיה ברור לו ולכולם מי הבוס. והשני - דעת הקהל ופוליטיקאים שסברו כי פרס הנמרץ והמוכשר שוב יהיה הגורם הקובע בממשלה, כפי שהיה בממשלתו הראשונה של רבין (1974).

וינשטיין לא השתמש במלים של רבין, אלא אמר: "עליי, ולא על אף אחד אחר, מוטלת החובה להנחות את השר". דבריו היו מכוונים אל אוזנו של מבקר המדינה בענין מינוי יוחנן דנינו למפכ"ל המשטרה.

מזה מספר חודשים בודק המבקר מיכה לינדנשטראוס תלונות על תפקוד דנינו כאשר היה ניצב במשטרה. היועץ וינשטיין החליט לא להמתין עד לתוצאות הבדיקה, לינדשטראוס מחה על כך, ומאילת יצאה תגובת היועץ.

כמו במקרה של רבין, גם אמירתו של וינשטיין מיותרת לחלוטין, מכיוון שאף אחד לא טוען אחרת. הרי ברור שהאדם המנווט את הממשלה הוא זה שעומד בראשה; כשם שנהיר לגמרי שהיועץ המשפטי הוא הסמכות העליונה להנחיית השר לביטחון פנים.

בשביל מה אנשים מבוגרים ואינטליגנטים אומרים בנחרצות דברים שאין עליהם מחלוקת? - זה קורה, כנראה, כאשר אין להם עודף ביטחון עצמי, ובעיקר כשהם מפקפקים בנכונות האבסולוטית של עמדתם.

לינדשטראוס, מכל מקום, מעולם לא כפר בסמכות היועץ. הוא רק אמר שמכיוון שהתחיל בבדיקה, לבקשתם של גורמים שונים, ומכיוון שהוא עומד בסופה - היה אפשר, ואולי גם צריך, להמתין. בסופה של חקירה היו המסקנות והממצאים מועברים ליועץ המשפטי, וסביר שזה היה עוזר לו להחליט, והוא ממילא היה מחליט.

זו ההתנהגות השלטונית המכובדת והעניינית ביותר - אם רוצים שהמינוי למפכ"ל יהיה באמת נקי מספקות.

אימרה ידועה וחכמה אומרת שיש חוק - ויש חיים. החוק מעניק את הסמכות העליונה בעניין כזה ליועץ המשפטי. החיים, המציאות, מכתיבים לפעמים שכאשר יש בדיקה, מוטב להמתין לתוצאותיה, גם אם החוק אינו מחייב זאת (וגם אינו אוסר, כמובן). שכן אם מסקנות המבקר יבואו לאחר המינוי, ואם יהיו שליליות, יתחיל פלונטר שיהיה קשה לצאת ממנו.

עד היום לא נתן היועץ וינשטיין הסבר להתנהגותו, חוץ מהסתמכותו על סמכותו. אולם אין בינתיים הסבר מדוע לא הגמיש את סמכותו כדי לאפשר את סיום בדיקת המבקר. באין הסבר כזה נדמה כי יש כאן השפעה של יועצי וינשטיין, שמזה זמן מבקשים להראות למבקר מאיפוא משתין הדג (במונחים משפטיים, כמובן).

בכל מקרה, אם נחזור לדוגמה של רבין-פרס, אז רבין למד בהמשך כהונתו כי אינו יכול להרשות לעצמו את הרחקתו של פרס. שיתוף-הפעולה בין השניים הביא לישראל הישגים רבים, ממש כשם שהיריבות ביניהם גרמה נזקים כבדים בתקופת כהונתו הראשונה של רבין. לא יזיק ליועץ המשפטי ללמוד מהדוגמה הזאת.