"הרפורמה בחברת החשמל" - צירוף המלים הזה הפך לאחד המשומשים ביותר בז'רגון העיתונאי. מאז שנות התשעים מדברים, מחליטים, מחוקקים ומתווים תוכניות לרפורמה במונופול הממשלתי הגדול והוותיק מכולם והתוצאות - אפס.
ובכל זאת, הודעתו המפתיעה של מנכ"ל חברת חשמל, עמוס לסקר, על התפטרותו במרץ הקרוב, הותירה תחושה של החמצה. הפעם זה היה קרוב, קרוב מתמיד.
לפני שלושה חודשים נתן וועד עובדי חברת החשמל את הסכמתו התקדימית לפיצול תחנות הכוח של החברה. השינוי המבני היה הפרק הראשון של תהליך הרפורמה בחברה. הפרק השני כולל בתוכו סוגיות נפיצות ורגישות כמו הסדרי פרישה מרצון ל-1,500 עד 2,000 עובדים והנהגת גמישות ניהולית שתאפשר להנהלה לפטר עובדים שלא בהסכמת הוועד.
ללסקר היה סיכוי ריאלי לעבור בשלום את מסלול המוקשים הזה. היה לו נכס אסטרטגי בדמותו של יו"ר המזכירות הארצית של הוועד, מיקו צרפתי. לסקר השכיל להבין שצרפתי מעוניין לא פחות ממנו ברפורמה. לצרפתי אין כבר כוח להתעסקויות הקטנות של ועד עובדים ואם יש משהו שמשאיר אותו בתפקיד זה הרצון לבצע מהלכים משמעותיים.
לסקר השכיל לנצל את הסכסוכים הפנימיים בתוך הוועד ואת העובדה שמבחינת צרפתי היריב האמיתי לא היה ההנהלה אלא האופוזיציה שלו בתוך הוועד.
האירוע שטרפד את הרפורמה היה אקסוגני ובלתי צפוי לחלוטין. הסכם פנסיה שהיה אמור להיחתם בין האוצר לעובדי החברה ולגמלאיה התגלה לפתע כבעל תוקף בעייתי. ההסתדרות הודיעה על השעיית הרפורמה עד שתוסדר סמכותה לייצג את הגמלאים.
ספק רב אם יימצא לבעיה הזאת פתרון בתקופה הקרובה. אולי דווקא הסתלקותו של עיני תטרוף את הקלפים ותפתח מחדש את הדרך לרפורמה. מה שברור הוא שלסקר כבר לא יהיה שם כדי לקצור את הפירות.
חברת חשמל עמוס לסקר / צילום: טל אביב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
