אפשר להבין את מיקי חיימוביץ'

החורף ממאן להגיע. בכל בוקר אני מציצה החוצה ומתבאסת מזה שעדיין אין צורך בסוודר הגדול והיפה שקניתי בתחילת העונה. ובכל זאת, בלילה הטמפרטורות צונחות, ואחרי שהשמש שוקעת זה ברור גם למי שהזיע במהלך היום, שזו עונה שבה כולנו כבר זקוקים לשמיכת הפוך.

על השמיכה הזאת, כך נדמה, אנחנו כל הזמן רבים. גם השבוע כל אחד מאיתנו תפס בקצה הקטן שלו של השמיכה ומשך אותו אליו בכל הכוח.

ועדת הכספים אישרה עוד כמה מיליונים עבור האברכים שיושבים בכוללים, מנותקים מעולם, ולומדים, שמשכו את השמיכה לכיוון שלהם. זה כמובן עורר גל גדול של שנאה וזעם של מי שמעדיף למשוך את השמיכה לכיוון השני, במיוחד על רקע העובדה שלא אושרה עדיין תוספת תקציב למערך הכבאות, למרות האסון בכרמל.

אם זה לא מספיק, בעוספייה היתה אתמול הצתה מכוונת של ערימת זבל. קשה שלא לשאול אם למישהו כאן אכפת ממשהו חוץ ממציאת נחמה רגעית בעשיית איזו שטות, שבסופו של דבר רק תרע את מצבו.

גם ההפגנות נגד המסתננים מאפריקה תפסו לא מעט כותרות. הן זכו לכינוי "הפגנות השנאה" והסריחו למרחוק מגזענות. כשקיימים פיצולים בעם ולא מטפלים בהם, הם רק הולכים ומתרבים, ואיתם מתרבות עוד ועוד משיכות חזקות של השמיכה להמון כיוונים.

אחרי שקומץ רבנים קראו לא למכור דירות לערבים, ואחרי שבדרום תל-אביב הפגינו תושבים שלא רוצים שמסתננים מאפריקה יגורו בשכונות שלהם, נוצר פיצול נוסף: בין אלה שהם גזענים, ואלה שהם לא. ובתוכם - עוד פיצול: אלה שהם לא גזענים בתיאוריה, ומטיפים נגד הפגנות שנאה תוך כדי שהם יושבים בבית ורואים טלוויזיה, ואלה שבאמת צריכים להתמודד עם הקושי היומיומי של תוצאות התופעות האלה שמתקיימות בחצר ביתם.

לקינוח - אתמול החליט השר אבישי ברוורמן שזה שוב עיתוי טוב לאיים להתפטר כי לא מוצא חן בעיניו שאין משא-ומתן ישיר עם הפלסטינים. שתי תוצאות ישירות היו לאיום הזה: אחת - בשבוע שבו שוב נחתו רקטות קסאם על יישובים בישראל, ברוורמן הצליח למשוך קצת בשמיכה ולהטות את תשומת-הלב כך שייראה כאילו ישראל היא הדבר היחיד שעומד בדרך לשיחות שלום - ואילו הפלסטינים רק מתים לדבר כל הזמן, אבל כאן אף אחד לא מתפנה לפטפט איתם רגע.

שתיים - שפתאום התעוררו רבים ושאלו את עצמם עד כמה, בעצם, הם ירגישו בחסרונו של ברוורמן אם הוא באמת יתפטר (ע"ע סטטוס של יאיר לפיד בפייסבוק מאמש), ולא נראה לי שברוורמן מאוד אהב את מה שהם ענו לעצמם.

ברוורמן מסומן כ"אחד מהטובים" בממשלה הזאת. אז איך נגרר גם הוא לחוסר עשייה ולפרובוקציות שרק מרעות את המצב של כולנו? אולי לברוורמן נדמה שכוחו של הסחף תמיד יהיה גדול מכוחו של האדם הבודד.

בתוך ים התקריות האלה, האם קשה להבין את מיקי חיימוביץ', שהודיעה השבוע שהיא עוזבת את הגשת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 10, כי אחרי 18 שנה, נמאס לה מהחדשות הקשות?

אכן, תמונות קשות, מיקי. אנחנו עוד יכולים לזפזפ או סתם לכבות את הטלוויזיה כשנמאס לנו מזה, אבל למי שיושב ועושה את החדשות מדי ערב, זה קצת יותר מסובך לברוח מהמציאות.

ומהי המציאות? המציאות היא שכל אחד פה חושב רק על עצמו. וכשכל אחד אוחז באחד מקצוות השמיכה ומושך בכל הכוח לכיוון שלו, מה שקורה בסוף הוא, שהשמיכה נקרעת.

זה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים. השמיכה כבר מחוררת ופרומה, אבל אנחנו רק ממשיכים למשוך, יותר חזק ויותר חזק, ומאמינים בלב שלם שאנחנו עושים את הדבר הנכון. אבל אולי הדבר הנכון הוא דווקא להרפות קצת, ולהבין שהשמיכה הזאת, בסופו של דבר, צריכה להישאר שלמה ולחמם את כולנו?

בהיבט הזה, שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס עשה הבדל השבוע. דווקא אטיאס, ש"סניק שלכאורה אני צריכה באופן מיידי לא לסבול כי הוא מייצג קבוצה שעומדת בדיוק מולי ומושכת חזק מדי את השמיכה לכיוון שלה, צוטט פתאום ביציאה מעוררת הערכה: "אנחנו חרדים מדי, שונאים אותנו, אנחנו צריכים לשנות כיוון", הוא אמר.

לאטיאס נפל האסימון שש"ס, שדואגת יותר מדי לאינטרסים של קבוצה מצומצמת על חשבון הכלל, יוצרת חוסר איזון מאוד גדול כשמסתכלים על התמונה כולה, מה שבסופו של דבר, מרע את המצב שלה עצמה. למה? כי מצביעי ש"ס, אל תשכחו, הם גם תושבי מדינת ישראל, ובכל פעם שכמות המריבות הפנימיות פה גדלה - גם הם מפסידים.

אטיאס, שהסתמן כבר מזמן כאחד האנשים הכי מפתיעים בממשלה, עורר אצלי השבוע תקווה. הנה, יש אנשים שבכל זאת מצליחים לראות קצת מעבר. במקום פרובוקציות ומשיכת השמיכה הכי חזק שאפשר ובכיוון הכי צפוי שאפשר, יש מי שמבינים שבחוץ די קר למרות אשליית הקיץ האינדיאני הבלתי נגמר, ושעדיף לכולנו שהשמיכה תישאר שלמה.

אולי כדאי שכל אחד מאיתנו ינסה את זה בבית. תמשכו קצת פחות חזק מהצד שלכם, ופתאום תראו: גם זה שמולכם פתאום ירגיש הרבה פחות צורך למשוך בכל הכוח מהקצה השני.