החוק לעידוד אפליית הון

1. הסיפור של החוק לעידוד השקעות הון והמאבק סביבו נראה לכאורה פשוט ומובן: חברת ענק, כיל, בבעלות סמי ועידן עופר - בהחלט טיפוסים שהציבור אוהב לא לאהוב - גייסה צבא של לוביסטים ופוליטיקאים כדי להמשיך ליהנות מהטבות מס שהגיעו לה עד עתה מתוקף החוק.

האוצר נעמד על רגליו האחוריות, השר יובל שטייניץ איים, ולשם שינוי, כביכול, אף ניצח את בעלי ההון. והנה יש לנו סיפור מצוין שאפשר למכור לקוראי מדורי הכלכלה: מצד אחד, טייקונים שרוצים להמשיך לחלוב את המדינה, ומהצד האחר פקידי אוצר ערכיים, דון-קישוטים, שנלחמו כמו אריות מול הבחורים הגדולים והמאיימים הללו ויכלו להם.

האם כולנו חייבים לסחוט מעצמנו מחיאות כפיים סוערות לגיבורי משרד האוצר שסוף-סוף לא התבטלו בפני אדוני ההון? לא ממש. הניגוד בין מראית העין למציאות הפך למגיפה בימינו. הוא צץ בכל מקום ובכל תחום, מכלכלה עד פוליטיקה, והוא צץ גם במקרה של כיל והחוק לעידוד השקעות הון.

כיל היא בסך הכול פסיק קטן בתוך המכלול המורכב והגדול של החוק, אבל היה נוח לשטייניץ להיתלות בו, כיוון שכך הוא יכול לקטוף עוד הון פוליטי כמי שמנסה באחרונה למתג את עצמו כלוחם ללא חת למען "האינטרס הציבורי".

2. לחוק לעידוד השקעות הון יש כמה מטרות נשגבות: להגביר את הצמיחה בסקטור העסקי, לשפר את התחרותיות של חברות התעשייה הישראליות בשווקים הבינלאומיים וליצור מקורות תעסוקה ופיתוח באזורי הפריפריה.

המטרות המעודכנות של החוק החדש נותנות העדפה ברורה ומובהקת למפעלים המתאפיינים בפעילות חדשנית (היי-טק), שיש בה, לטענת האוצר, להשביח את כוח העבודה בארץ. זה לב-לבו של החוק החדש, וממש לא כיל והמאבק המתוקשר שלה עם האוצר.

מאחורי המספרים הקטנים של החוק מסתתרות הטבות ענק, שאיש אינו מתעמק בהן במיוחד. לפי המתכונת של החוק הישן, למשל, ההטבות הכוללות, הן במענקים והן בהטבות מס, הסתכמו בשנת 2008 בסכום עצום של כ-6.5 מיליארד שקל. אפשר למצוא את הסכומים הללו בדוחות הכספיים של החברות המוטבות - שיעורי המס האפקטיביים שהן משלמות נמוכים משמעותית משיעורי מס החברות הרשמיים.

כפי שהאוצר הודה בדברי ההסבר שלו לחוק, מסלולי הטבות המס בחוק הישן יצרו אפליה בשיעורי המס בין ענפי התעשייה עצמם ובין התעשייה לענפי כלכלה אחרים במשק. שיעורי המס בענף ההיי-טק היה 8.9% ב-2006 ו-6% ב-2007, בעוד שיעור המס של התעשייה המסורתית היה בשנים אלה כ-18%. זאת בזמן ששיעור מס החברות הכללי במשק עמד על 31% ו-29% בהתאמה. היי-טק או תעשייה מסורתית - זה לא ממש משנה את התוצאה: מדובר בשיעורי מס עלובים, הרבה מתחת למס החברות, ובאובדן של מיליארדים בגביית המסים.

האם זה שווה, האם זה תורם לתחרותיות, לצמיחה ולתעסוקה, במיוחד בפריפריה? האוצר החליט, במקרה של כיל לפחות, שזה לא שווה. הטיעון שהובא בדברי ההסבר: "לא ברורה ההצדקה הכלכלית לתמרוצן, היות שהן אינן פועלות בסביבת חלופות המאפשרת להן לחסל את פעילותן בארץ... המדובר הוא בחברות להפקת מחצבים...".

למה להכביר מילים? זה טיעון מצוין ואף מוצדק. אין צורך בהטבות כה משמעותיות לכיל - את ים המלח הרי לא יצליחו להזיז לחו"ל. כיל החליטה להילחם בהחרגתה מהחוק בטיעונים לא רלוונטיים כמו טובת העובדים או טובת הנגב, שלשניהם אין ולא כלום עם ההטבות החריגות שקיבלה. אלא שבעניין אחד, עקרוני, כיל צודקת: מדובר באפליה - יוצרים חוק שלא כולם שווים בפניו.

 חיים שני

3. הטבלה המצורפת מראה עד כמה הטבות המס בחוק לעידוד השקעות הון משפיעות דרמטית על שיעורי המס האפקטיביים של חברות ההיי-טק הישראליות (שיעור מס אפקטיבי כוללים מיסוי בארץ ובחו"ל) ומשווה את שיעורי המס שמשלמות ענקיות כמו אפל, מיקרוסופט וגוגל.

החברות האמריקניות משלמות מס בשיעור של 30% פלוס מינוס, הישראליות סביב 20% - פערים די דרמטיים. אמדוקס, הרשומה בכלל כחברה זרה ומייסדיה ידועים בתכנוני המס האגרסיביים שלהם, משלמת שיעורי מס עלובים סביב 10% בלבד. המצב הקיים עוד עומד להשתנות לטובת חברות ההיי-טק, כי החוק החדש קובע שהמסים של חברות יצואניות יירדו בהדרגה עד 2016 ל-12% במרכז ול-8% בפריפרייה (!), שיעורי מס מהנמוכים בעולם.

חברות ההיי-טק, בניגוד לכיל, לא השתמשו בלוביסטים ובפוליטיקאים כדי לקבל הטבות כה משמעותיות. היה להם הלוביסט הכי חזק והכי משפיע במסדרונות הכנסת: חיים שני, מנכ"ל האוצר ולשעבר מנכ"ל נייס.

שני סייע לענף שקרוב ללבו עם חוק אפלייתי ושערורייתי שמעניק לחברות ההיי-טק הטבות עצומות וחריגות רק בשם התחרותיות בשווקים הבינלאומיים ורק בשם הטיעונים המאיימים שהן יברחו ויבריחו מפה את המוחות. הרי חברות ההיי-טק, בניגוד לכיל, "פועלות בסביבת חלופות המאפשרת להן לחסל את פעילותן בארץ" (בלשון האוצר), ולכן צריך לתת להן הכול, פשוט הכול, כולל שיעורי מס אפסיים, ואסור לנו להעלות בכלל על דל שפתותינו ביקורת כלשהי, כי מדובר בקטר ההיי-טק, מנוע הצמיחה של המשק, שעלול לחסל את פעילותו כאן אם לא יינתנו הטבות מן היקב ומן הגורן. אנחנו כוללים בסל ההטבות הללו גם חברות רב-לאומיות כמו טבע וישקר, שיזכו לשיעורי מס ברצפה בזכות החוק של שני (8% במרכז ו-5% בפריפריה), שיעורי מס שגם שני מודה שהם נמוכים משמעותית בכל השוואה בינלאומית.

אמנם אין דינו של ים המלח כדינם של המוחות והידע הישראליים, אלא שמסך העשן של כיל איפשר לשני ולאוצר להעביר חוק שנותן לחברות ההיי-טק לנצל את הידע הישראלי (ידע שנצבר, בין היתר, גם במסגרות צבאיות ובזכות המסגרות התומכות של מדינת ישראל) בשיעורי מס עלובים בדיוק כפי שכיל ניצלה את המחצבים בים המלח בשיעורי מס עלובים.

4. החוק לעידוד השקעות הון הוא חלק ממערך העידוד התאגידי הכללי, מערך שיזם בזמנו בנימין נתניהו עם ההורדה ההדרגתית של מס החברות, שתגיע בשיאה ל-18% בלבד, מ-2016 - שיעור מס מהנמוכים בעולם. לשם השוואה, שיעורי מס החברות, נכון לסוף 2009, עמדו בארה"ב על 40%, באנגליה ובגרמניה על 28%, לעומת 26% בישראל.

התפיסה של נתניהו והאוצר היא שהורדת מסים כה דרמטית תסייע לצמיחה, לתעסוקה ובסופו של דבר תחלחל גם לעובדים ותשפר את מאזן השכר והחלוקה הבלתי הוגנת של ההכנסות במשק.

התפיסה לכאורה הגיונית: ה"חסכונות" החדשים כתוצאה מהורדת המסים התאגידיים אמורים לבנות את המפעלים החדשים שייצרו את מקומות העבודה הנוספים, שיהפכו את כולם, ביום מן הימים, ל"מנצחים". זה לא קרה עד עתה וספק אם יקרה בעתיד.

מסי ההכנסה של העובדים השכירים אמנם ירדו גם הם, אך המסים העקיפים עלו וההטבות התאגידיות לא תרמו לשיפור בשכר הממוצע של העובדים במשק (להיפך, הוא נשחק ריאלית בשנתיים האחרונות).

הורדת מסי החברות אינה מסייעת לעובדים ואינה תורמת דבר לסגירת הפערים במשק: להיפך, היא רק מחריפה אותם, כי היא מנציחה, ביתר שאת, את המצב הקיים: רק מעטים ינצחו, רק מעטים ימשיכו לגרוף את השמנת, ששני וחבריו באוצר הוסיפו לה השבוע גם כמה דובדבנים.