גושן משאיר את העבודה השחורה

תגמול לטווח הקצר היה אחת מהרעות החולות של המנהלים טרום המשבר. מנגנון התגמול של בונוסים ואופציות פעל לטווח המיידי בלבד, למנהלים לא היה עניין להתחשב בסיכוני טווח ארוך, ואת התוצאות ראינו כולנו.

בשל כך הרגולטורים הפיקו את הלקח וקבעו כללי תגמול חדשים, שנועדו למנוע ממנהלי החברות להתמקד בהשגת יעדים לטווח קצר. הכללים קושרים בין תגמול מנהלים לתוצאות בראייה ארוכת טווח, תוך פריסה רב-שנתית של בונוסים ומתוך תפיסה של ניהול סיכונים.

לרגולטורים עצמם אין בונוסים, אין אופציות ואין שכר של מיליונים. רגולטורים מהוונים את הצלחתם למוניטין, ליוקרה, ולעיתים לתפקיד הבא במגזר העסקי או הציבורי. אבל אותו עיקרון בדיוק של הצלחה לטווח הקצר חל גם עליהם.

קחו למשל את יו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' זוהר גושן. בתום 3 שנים בתפקיד נשמעים קולות שלפיהם גושן מתכוון לעזוב, לא לסיים 5 שנים כמתוכנן אלא לפרוש כנראה בקיץ 2011.

"גושן מרגיש שמיצה את עצמו, הגיע להישגים נאים וכעת הוא יכול לעזוב", מסבירים מקורבים ופרשנים. מסביבת גושן לא שמענו הכחשות לגבי הקדמת פרישתו, או התייחסות לספקולציות לגבי מועדה.

אין ויכוח שגושן הוא יו"ר מצוין והישגיו מרובים. די אם נמנה את הסדרת ענף תעודות הסל, הסדרת המסחר במט"ח, הסדרת האכיפה המנהלית, הקמת בית משפט כלכלי, טיפול בהערכות שווי, טיפול בתשתית הסדרי חוב, הכנסת מערכת BI (מערכת מודיעין ממוחשבת), כניסת קרנות זרות לישראל ועוד. אכן, גושן הספיק בשלוש שנים עבודה רגולטורית של עשור שלם.

אלא ששום דבר מאלו לא באמת הסתיים. אם ניקח שניים מהפרויקטים הללו שגושן עצמו הגדיר כמרכזיים והמהותיים ביותר - בית המשפט הכלכלי והאכיפה המנהלית - הרי שבשניהם אנחנו רק בתחילת הדרך. בית המשפט הכלכלי הושק חגיגית רק לפני שבוע, וחוק האכיפה המנהלית יעבור בשבועות הקרובים.

להקים, לתכנן וליצור זה לא מספיק. מנהל שמוביל פרויקט צריך לראות שהוא קורם עור וגידים, צריך ללוות אותו עד שהוא מתחיל לעבוד ונכנס לשגרת פעילות ורק אז להשתבח בהצלחתו. גושן כבר זכה ליוקרה ולמוניטין. את מקומו ברשימת הרגולטורים המוצלחים הוא כבר תפס, אבל את העבודה הוא לא סיים. אם גושן יעזוב בקיץ הקרוב הוא יעזוב באמצע. כשהוא משאיר ליורשיו את העבודה השחורה: לצקת תוכן ברפורמות שיזם.

מתחת לרדאר

ועוד עניין. ראינו את רשימת המועמדים להחליף את גושן שפורסמה בתקשורת. רשימה ארוכה ומכובדת של אנשים מעוניינים בתפקיד, וכולם ראויים ומתאימים. אבל אם נסתכל בגזרי העיתונות שניסו לנבא מי ימונה למפקח על הביטוח, או למנכ"ל פסגות או ליו"ר בנק לאומי נגלה תופעה מעניינת: שמותיהם של עודד שריג, רונן טוב ודוד ברודט - השלושה שמונו בסופו של דבר לתפקידים האלה, בהתאמה - לא הופיעו במרוץ כמעט עד הסוף. במקרה של שריג, מועמדותו עלתה רק בבוקר ההחלטה.

וזה נכון גם לגבי מינויים אחרים שהתבצעו כאן בשנים האחרונות, ואף לפני כן. המסקנה: מי שמקבל בסוף את התפקיד הוא מי ששמו לא מופיע בעיתונים, שנשאר מתחת לרדאר ונחשף רק ברגע האחרון ממש.