שנת האימים, שנת התקוות

האמריקאים, מהיותם אמונים על הקלישאות החבוטות של חוכמת הבייסבול, נוהגים לצטט עד זרא את יוגי ברה המהולל, "המשחק לא נגמר עד שהוא נגמר" (It's not over until it's over). ובכן, יוגי הגדול שוב צדק.

שנה איומה ונוראה הצליחה איכשהו להסתיים בשטף של חדשות טובות. הגיונית, 2011 הייתה צריכה להיכנס בצליעה ואגב פסימיות כללית. תחת זאת היא נכנסת בריצה קלה (טוב, נכון, עדיין קצת סוחבת את הרגל), והתרועות המלוות את כניסתה אינן תוצאה בלעדית של עודף אלכוהול במסיבת סילבסטר. כמעט לא נעים להגיד, אבל באוויר תלויה מידה מסוימת של אופטימיות.

איזה אוויר בדיוק? לא, לא באוויר הפסגות של צפון-מערב פקיסטן; ולא ברחובות מוגאדישו, סומליה; לא בשדות הקרב של מלחמת הסמים במקסיקו, ולא באזורי מלחמת-ההשמד הנצחית של צפון-מזרח קונגו; לא בין עלובי עזה, ולא בין הנוצרים הנטבחים של עיראק; אפילו לא בערי התעשייה המחלידות במערב התיכון של ארצות הברית. ולא בין מאות המיליונים, שכל התקדמות גדולה משאירה מאחור, בסין, בהודו, בשכונות העוני של ריו דה ז'נרו, בקהיר, באופקים ובשלומי.

הנשארים מאחור יתקשו להתנחם בידיעה שגאות של ממש חזויה עכשיו, וסירות התקועות זה שלוש שנים עומדות סוף-סוף להיחלץ מן השרטון. ראינו כבר התאוששויות כלכליות נפלאות, שעמדו בכל מבחן של מדע ושל סטטיסטיקה, אבל הגדילו פערי הכנסה והגלו חלקים ניכרים של האוכלוסייה עד סמוך אל קו העוני.

אי-אפשר להכחיש ש"כלכלת הטפטוף" של רונלד רייגן אמנם טפטפה, ופירורים אמנם נפלו קרוב מספיק אל הרצפה כדי שיהיה אפשר ללקט אותם - אבל גם בארץ העשירה ביותר עלי אדמות, הרוב הגדול חדלו להתעשר.

קטר, קטר, איפה הקיטור

אף על פי כן, לאחר שלוש שנים קודרות במיוחד, לאחר שהתקרה חישבה להתמוטט ורוחות הרפאים של שנות ה-30 נראו מוחשיות מאוד, אין זה כלל מן הנמנע שההתאוששות בכלכלת ארצות הברית עומדת סוף-סוף לקרום עור וגידים. ועם כל הפיחות במעמדה, ארצות הברית מוסיפה להיות הקטר של כלכלת העולם. שורה של ארצות הוכיחו שאפשר להתאושש גם בלעדיה - אפילו קנדה השכנה הצליחה, קל וחומר סין והודו וגרמניה - אבל אין התאוששות עולמית בלעדיה.

בימים האחרונים של 2010, כלכלנים בעלי מוניטין צפו האצה ניכרת, אולי דרמטית, בקצב הצמיחה של המשק האמריקאי. שתי ענקיות וול סטריט, גולדמן-זאקס ומורגן-סטנלי, העמידו את השיעור החזוי על 4% עד 4.5%. זה שיעור נורמלי בתקופה הראשונה של התאוששות, אבל ההתאוששות הנוכחית רחוקה מלהיות נורמלית. היא התחילה, על הנייר, עוד באמצע 2009, אבל לא צברה תנופה, ובאמצע 2010 התחילה אפילו לאבד את מקצת התנופה שהייתה לה.

תחילת הקיץ של 2010 הביאה אוסף של חדשות רעות מאוד. הצמיחה ברבעון השני פחתה עד 1.7%. עם שיעורים כל-כך קטנים אפשר להסתדר בימי גאות, אבל אין הם מספיקים כדי להיחלץ מן המשבר הכלכלי החמור ביותר זה 75 שנה. ואמנם, האבטלה בארצות הברית נתקעה סמוך ל-10%. הופרכה מעיקרה תחזיתם של יועצי הנשיא אובמה, שבקיץ 2010 אמריקה תעמוד בעיצומה של גאות.

בחודשי הקיץ, בואך נובמבר, התעורר הרושם המבהיל שאין עוד כלים באמתחתם של הפוליטיקאים ויועציהם הפיננסיים. הפוליטיקאים הזרימו 800 מיליארד דולר בתחילת 2009, וניפחו את הגירעון בתקציב עד סמוך לטריליון דולרים וחצי. הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי המורכב ורב-הרבדים של ארצות הברית, הוריד כבר את הריבית קצרת המועד עד סמוך לאפס, וניסה את כוחו בהזרמות ובהתרות רצועה. בשוך הקיץ הוא הודיע על קנייה מסיבית של אגרות חוב, שהרבה כלכלנים השוו להדפסת כסף.

שום דבר לא עזר. הבנקים, שניצלו מהתמוטטות בסוף 2008 בזכות התערבות יקרה של הממשלה הפדרלית, הוסיפו לשבת על הרי מזומנים, בלי להלוות. תאגידים גדולים ישבו על מזומניהם, בלי להשקיע ובלי לשכור עובדים חדשים. מה עוד יכול להניע את הכלכלה הסרבנית הזו?

הם שברו את הכלים

מבקרי אובמה משמאל, למשל הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן, חשבו שטעותו הגדולה הייתה שלא הזרים הרבה יותר מלכתחילה. אבל האווירה הפוליטית של 2010 הבטיחה שלרעיון ההזרמה הנוספת לא תהיה תקומה. ריח של התקוממות אלקטורלית עמד באוויר מן הימים הראשונים של השנה.

אקורד הפתיחה היה שייך לפוליטיקאי רפובליקאי בן-בלי-שם במדינת מסצ'וסטס. הוא התמודד על מושבה ההיסטורי של משפחת קנדי בסנאט, אשר התפנה לאחר מותו של טד קנדי. טד ואחיו, הנשיא ג'ון, חבשו את המושב הזה מאז 1952. מסצ'וסטס מתוארת לעתים קרובות כמדינה הדמוקרטית ביותר בארצות הברית.

הסנטור החדש, סקוט בראון, הוא במידה רבה איש השנה של הפוליטיקה האמריקאית, לא בהכרח בזכות עצמו, אלא בזכות מה שייצג: סלידה כללית מפני הממסד הפוליטי. בכל רחבי ארצות הברית, בוחרים מאוכזבים עשו משהו שאמריקאים אינם עושים לעתים קרובות: הם שברו את הכלים. הם העדיפו מחוות של מחאה נרגזת.

בבוא הבחירות הדו-שנתיות לקונגרס, ושורה של בחירות למושלים ולבתי מחוקקים במדינות השונות, הבוחר האמריקאי סטר בכל כוחו לנשיא ולמפלגתו. המפלגה הדמוקרטית, שהייתה רגילה פעם למונופול נצחי בבית הנבחרים, איבדה את הרוב הניכר שלה שם לאחר ארבע שנים בלבד. היא אמנם הצליחה לצמצם את הפסדיה בסנאט, ולשמור על עמדת בכורה, אבל אפשר שהשלטון האפקטיבי בבית העליון של הקונגרס נשמט ממנה (בקונגרס אין משמעת סיעתית).

"הממשלה החצויה"

מלכת בריטניה הייתה צריכה פעם לתאר שנה קשה במיוחד לבית המלוכה. "Annus Horribilis", היא אמרה בלטינית, "שנת אימים". אובמה היה רשאי לשאול את הצירוף הזה כאשר התעורר בבוקר, ב-5 בנובמבר, וסקר את ממדי המפלה. "הולקינו", הוא הודה במסיבת עיתונאים. מנהיג רפובליקאי בכיר הכריז, ברגע מיותר של גילוי לב, כי משימתה העיקרית של מפלגתו בשנתיים הבאות תהיה "להבטיח שלאובמה לא תהיה תקופת כהונה שנייה". בנובמבר היה קשה לראות מה בדיוק ימנע את מימושה של ההבטחה הזו.

ללמדכם עד כמה הזהירות יפה לכולנו (כן, גם לי), שלושת השבועות האחרונים של השנה עמדו בסימן ניצחונות פוליטיים של הנשיא, ובסימן אופטימיות כלכלית. הניצחונות לא היו מלאים, והם הושגו בימי הכהונה האחרונים של הקונגרס היוצא. כשלעצמם הם אינם משנים הרבה. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, מראיות העין ולשון הגוף הן הנותנות.

פרשן ימני ידוע התפעל ללא חדווה מיכולתו של הנשיא לשנות כיוון במהירות כזאת. אנשים נזכרו באקרובטיקה המופלאה של ביל קלינטון, אשר הצליח להתנער מעפר תבוסתה של מפלגתו בבחירות לקונגרס, לפני 16 שנה, ולחזור ולהיבחר שנתיים אחר כך.

באיזו מידה תנופת סוף השנה תעמוד לנשיא, קשה לדעת. בשבוע הבא חוזרת אל וושינגטון "הממשלה החצויה". בית הנבחרים החדש הוא מעוז שמרני עם נטיות רדיקליות. רבים מחבריו החדשים אינם מגיעים לוושינגטון ברוח של פרגמטיות. הם מודיעים בגלוי על רצונם להחליש את הממשלה הפדרלית, אולי לקרב אותה אל ממדיה בסוף המאה ה-19, לפני שארצות הברית יצאה למלחמות רחוקות, לפני שקם בה בנק מרכזי, לפני שהממשלה התחילה להדק את הפיקוח על הפעילות הכלכלית.

אי-אפשר לטעות בפוטנציאל הגלישה של וושינגטון אל מלחמת חפירות פוליטית. לנשיא יהיו נחוצים עצבים חזקים מאוד (דווקא יש לו) והרבה טאקט אנושי וחברתי (דווקא אין לו). הוא נכנס אל הפאזה המסובכת הזו של נשיאותו עם הרבה פחות אשליות מאלה שליוו את כניסתו הכמעט-משיחית אל הבית הלבן לפני שנתיים. איש אינו תולה בו עוד תקוות רמות. במובן מסוים זה טוב. במובן אחר זה מסוכן, מפני שהוא פגיע מאוד.

החודש לפני 150 שנה

המבחן הגדול מתרגש ובא: תקציב חדש, אשר יונח על שולחן הקונגרס בתחילת פברואר. כמה לקצץ, מאיפה לקצץ, מתי לקצץ. כאן עומדות להתנגש שתי השקפות עולם, אולי במידה שלא הייתה כמוה מאז סוף שנות ה-30; אולי אפילו במידה שלא הייתה דוגמתה זה 150 שנה.

המספר הזה, 150, אינו שרירותי. החודש לפני 150 שנה, דצמבר 1859, התחילה ארצות הברית להתפרק, והמסך עלה על מלחמת האזרחים האמריקאית. היא זכורה בזכות התוצאה הדרמטית ביותר שלה: ביטול העבדות. אבל היא הייתה קודם כול מלחמה על האופי החוקתי של ארצות הברית, על האיזון בין הממשלה הפדרלית ובין ממשלות המדינות. המלחמה הכריעה את הוויכוח לטובת ממשלה פדרלית חזקה.

הוויכוח הוכרע, אבל לא הסתיים. המגמה לחזור ולהחליש את הממשלה המרכזית מעולם לא נעלמה מסדר היום. היא ידעה עליות ומורדות. עכשיו היא עומדת בסימן עלייה. האם זו עלייה היסטורית, שתניב שינוי במשוואת הכוחות? השאלה הזו תרחף על וושינגטון בשנה החדשה. מוטב שהיא תעניין גם את הקרובים שבידידי אמריקה.

סין המפחידה

כמובן, גורל העולם אינו מוכרע בוושינגטון, בוודאי לא בלבדית. השאלה החשובה ביותר במערכת הבינלאומית תוסיף להיות המשמעות של עליית סין. במרוצת 2010, סין הפגינה סימנים גוברים של קוצר רוח ביחסיה עם העולם החיצון, בייחוד עם שכנותיה המיידיות במזרח אסיה. היא מפחידה אותן גם בשאיפותיה וגם באגרסיביות הגוברת של התנהגותה. התפרצויותיה הרטוריות מעוררות אסוציאציות לא-נעימות מעידן אחר. נודפות ממנה לאומנות ושנאת זרים.

באותו הזמן היא משתדלת להיות קונסטרוקטיבית במישורים אחרים: ממאבק נגד פיראטיות באוקיאנוס ההודי עד סיוע לייצוב האירו, מהשקעות מסיביות בפיתוח תשתית באפריקה עד מימון מסיבי של החוב הלאומי האמריקאי. עם יתרות מטבע חוץ של 2.6 טריליון (2,600 מיליארד) דולר, סיוע החוץ הסיני מגמד את כל הסיועים האחרים גם יחד. ידה בכול, עם 35 מיליארד דולר בפיתוח פקיסטן, עם עשרה מיליארד דולר ב"שותפות אסטרטגית" עם ארגנטינה.

אבל לאן כל זה מוביל? האם צריך לפחד? האם אפשר שלא לפחד? האם עלייתה של סין לגדולה, במהירות מסחררת, תעזור לה להירגע - או תחזק את תחושות הזכאות שלה? האם היא תדמה לגרמניה הקיסרית של תחילת המאה ה-20, או לגרמניה הפדרלית שלאחר מלחמת העולם השנייה? כלומר, האם אנרגיה עצבנית תדחף אותה לעימותים, או שהיא תעמיד כלכלה וחברה בראש מעייניה?

התשתחרר מן הטראומות?

קשה להעלות על הדעת שתי חברות דומות פחות, האמריקאית והסינית: מדינת חוק פתוחה, אינדיבידואליסטית, מבורכת בחוש של ביקורת עצמית אם גם בלתי מושלמת מאוד - לעומת ארץ ריכוזית, מאיימת, אוכפת ודורשת שעדיין לא למדה לכבד את יחידיה, ואינה מסוגלת לדון ביושר ובגלוי בחסרונותיה.

יהיו ההבדלים אשר יהיו, צירוף של משברים עצומים ושל הזדמנויות חסרות תקדים מזמן את שתי החברות האלה אל צומת דרכים באותו הזמן עצמו. הן צריכות להחליט איך כל אחת מהן תונהג, ואיך הן ינהגו זו בזו. 2011 היא השנה ה-100 להפלת הקיסרות הסינית, מאורע שהתחיל 70 שנה של תהפוכות אלימות ועקובות מדם. מותר לסין בהחלט ללמוד לקח ולהתייחס בחשד אל כל זר המטיף לה מוסר. סוף-סוף, זרים מילאו תפקיד מרכזי בטרגדיות שלה, מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20.

הצלחתה של סין להשתחרר מן הטראומות, ולסגל לעצמה אחריות המתחייבת מעוצמה, היא אתגר היסטורי. אפשר שכל המאה ה-21 תיבחן על יסוד ההצלחה או הכישלון. 2011 תעניק לנו רק זמן של הצצות חטופות ושל רמזים אחדים. מה חבל שאת התשובה המוסמכת ויקיליקס אינו יכול להדליף מיד.