העיקר שאפשר להחזיר מוצרים

א. שבוע חדש, שנה חדשה, עשור חדש. כמה מהר עובר הזמן, נגוז כהרף עין, מחליק בין הידיים כמו חתיכת סבון במקלחת של בית-מלון. לא תתפוס אותו, את מהותו, גם אם תתאמץ.

ונדמה גם שככל שהזמן עובר, כך הוא צובר תאוצה. כשניסיתי לחשוב על האירוע הכי חשוב וגדול של העשור הקודם גיליתי, לא להפתעתי, שהוא נמשך משהו כמו 100 שנה. הפיגוע במגדלי התאומים, לדוגמה, נראה כמו משהו שקרה לפני דורות, בעולם אחר לגמרי.

אני כבר לא מדבר על באג 2000, שקרה בערך בזמן שנבנו הפירמידות. באג 2000? זה היה עוד בימים שלפני גוגל, בימים שהטלפונים הסלולריים היו בגודל של המיני-בר באותו חדר של בית-המלון עם הסבון מתחילת הטור.

נמשך 100 שנה, זה נכון, אבל גם עבר בתוך משהו כמו 10 דקות. היה זה עשור של אירועים שרדפו זה את זה ודחפו זה את זה כמו ישראלים בבופה.

אסונות טבע, מיתות משונות, מלחמות, מהפכים, המצאות וגילויים. אפשר למלא את העמוד הזה רק ברשימה כרונולוגית של אירועים גרנדיוזיים שכל אחד מהם שינה את העולם. אין ספק, אנחנו חיים בזמנים מעניינים. יחסי הכוחות בעולם משתנים מול עינינו ממש.

נדמה כי המציאות מתאימה את עצמה למדיום. פעם היו חדשות פעם ביום, אחר-כך כל היום ועכשיו כל הזמן. הכותרות הראשיות מתחלפות תוך כדי שאתה שותה את הקפה. התחושה היא שאנחנו בעין הסערה, שדברים קצת יוצאים משליטה, שאנחנו קרבים אל קצה של ההיסטוריה.

יכול להיות שאנשים תמיד חשבו ככה, ויעידו ההיסטוריונים שגם לפני 200 שנה אנשים חשבו שהקצב של העולם, עם כל הטלגרף הזה, מהיר מדי ושפעם היה טוב ורגוע יותר, אבל אז מה? זה שטעו פעם לא אומר שאסור לטעות גם היום.

כשאתה מעלעל בעיתונים - במדורי החדשות, לא בעמודי הביזאר - אתה בהחלט יכול להתרשם לטובה מהעולם: אתה קורא על טיסות סדירות לחלל, על רובוטים שמתחילים להשתתף בחידוני טלוויזיה, על מדענים שמשחזרים את המפץ הגדול ושעשו לפני כשבועיים עוד קפיצת דרך בנושא המסע בזמן - מסע בזמן! - ועל טלפונים סלולריים עם מסכי תלת-מימד ועל תוחלת החיים שרק עולה ועולה, עוד מעט כבר לא נמות, ועל השתלת איברים, ועוד, ועוד. מה שתרצו.

עשור חדש מתחיל, השני של האלף השלישי. אז תהדקו את החגורות, חברים וחברות, זו הולכת להיות חתיכת נסיעה.

השאלה רק לאן.

ב. כי לא הכול טוב, כמובן. היה זה עשור לא משהו בעולם, וגם אצלנו, בכל הקשור לשנאה, להגדלת הפערים, לחוסר הצדק המשווע, לגזענות. הרוע בעולם לא מוגר.

מבחינת ישראל, כשאני מסתכל קדימה קשה לי להיות אופטימי במיוחד, וזה כשאני יוצא מתוך נקודת הנחה שנוכל לכל אויבינו הקמים עלינו מבחוץ. איראן לא מדאיגה אותי. ירושלים מדאיגה אותי יותר.

אני כבר לא יודע ממי אני צריך להיות יותר מודאג; מרבנים גזענים שמתנגדים להקמת מסגד בבית-חולים בטבריה ומוציאים פסקי הלכה בזויים ומעודדים שנאה ובורות בקרב צאן מרעיתם, מגנרלים שדואגים לעצמם, מנבחרי ציבור העושים לביתם או מעשירי ישראל ההולכים ומתרחקים מאיתנו ומקימים להם חברה חדשה: עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר באחת מ-24 החברות הגדולות בבורסה בתל-אביב היתה בשנה שעברה 9.12 מיליון שקל בשנה, 761 אלף שקל בחודש. זה פי 94 מהשכר הממוצע במשק! לא אני חישבתי, מרכז אדווה עשה את העבודה.

מהצד השני, משק-בית בחמישון התחתון הפריש לפנסיה סכום חודשי ממוצע של 35 שקל. האנשים האלה יזדקנו יום אחד. מה יהיה איתם אז? מה יעזרו להם טלפונים עם מסך תלת-מימד או רובוט שמשתתף בחידון טריוויה?

בשבוע שעבר קראתי ב"גלובס" מומחה שטען כי גם החוסכים המתמידים לפנסיה לא יזכו לראות פנסיה של יותר מ-50% משכרם. השכר הממוצע הוא 8,500 שקל. תעשו את החשבון. אני עושה אותו על עצמי ואני מודאג.

בכל מקרה, זה לא נראה טוב. בוויכוח סביב המהגרים מאפריקה אומר צד אחד, "בואו נראה אותם גרים ברמת-אביב". אותם? בוא נראה אותנו, ישראלים ילידים, גרים ברמת-אביב. בתוך כמה שנים גם אנחנו לא נוכל להתקרב לשם. חומות ומאבטחים ימנעו מאיתנו את הגישה.

כבר כתבתי כאן פעם שהיום הם מאמצים להם יחידות צה"ל, ושבעוד כמה שנים היחידות האלה יגנו עליהם מפנינו ומפני זעמנו, וזעמנו קום יקום, כי כמה אפשר יהיה לסבול את מה שקורה?

וגם המנהלים ההם, עם השכר פי 94 מהשכר הממוצע, הם לא יותר משכירים, אחרי הכול. מה עם הבוסים שלהם? לאחרונה קמה עוד סערה ציבורית מהתחת סביב ההקצבות לחרדים. אבל המדינה מחלקת הרבה יותר כסף לבעלי ההון בהטבות מס ובשאר טריקים ושטיקים. מתי אתם קיבלתם הטבה במס לאחרונה? מתי המדינה התחשבה בכם? מתי היא העניקה לכם מענק?

וכן, אני מכיר את התשובה: בעלי ההון עושים לנו טובה, נותנים לנו עבודה, תורמים לנו ביד רחבה, ואם לא נפרגן להם, הם יעתיקו את העסקים שלהם לחו"ל. משום מה הפרגון הוא הדרישה המשונה שלהם מאיתנו, דרישה שחוזרת על עצמה בכל ראיון בלעדי ומתחנף שאחד מהם מעניק לתקשורת. בואו נראה אותם מפרגנים לנו משכורות גבוהות יותר, מחירים נמוכים יותר, מפעלים מזהמים פחות, חברה צודקת יותר. בואו נראה אותם מפרגנים לעובדים שלהם את הדיבידנד שהם מחלקים.

ג. אז הם דופקים אותנו מלמעלה, ואנחנו בתגובה מוציאים את העצבים על החלשים מאיתנו. האנשים בדרום תל-אביב שונאים את האפריקאים, למרות שהם יתנגדו למילה הזו "שנאה", אבל הם לא מבינים דבר אחד: השלטון מלבה את השנאה הזו בגלל שהוא, ואנשים מטעמו, פשוט לא יכולים לגזור עליהם קופון.

הפיליפיני, התאילנדי, הסיני - כל אלה הם, אחרי הכול, מוקד רווח לא קטן למדינה ולקבלני העובדים. על האריתריאים והסודנים המסכנים שבאים הנה אף אחד לא יכול לעשות כמה שקלים בשיטת הדלת המסתובבת או הכיסא החם או איך שקוראים לזה. ככה אני רואה את כל הסיפור. יותר משזו שנאה על בסיס גזעני זו שנאה על בסיס ציני.

ד. אבל אתם יודעים מה, אולי אירוע העשור הוא לא נפילת התאומים או המשבר הכלכלי או הצונמי או ההתנתקות או גלעד שליט. אם להאמין לעיתונים, אירוע העשור הוא החוק החדש להגנת הצרכן, שעבר בכנסת לפני כשבועיים. מה אתם יודעים, עכשיו נוכל להחזיר מוצר שקנינו ולקבל את הכסף בחזרה! מי אמר שהכול שחור?

החוק הזה הוא אירוע העשור לא רק בגלל מה שיש בו - ואין בו כלום, אם היה לכם ספק - הוא אירוע העשור לפי התגובות שקיבל: הוא הוצג כמו הניצחון הכי גדול מאז ניצחון בנות הברית על הנאצים.

בכלל, קראתי השבוע שהשנה האחרונה היתה "שנת הצרכנים". איזו בדיחה עגומה. אז זה מה שנהיה מאיתנו, הא? צרכנים. שנת הצרכנים? זה כמו להגיד שהיתה זו שנת הקופים בגני החיות. עובדה, זרקו להם כמה בוטנים לכלוב.

אנחנו כבר לא אזרחים, כבר מזמן לא בני אדם, בטח לא עובדים, כלום. תפקיד אחד יש לנו: לקנות, ואז לקנות עוד, לשמן את הגלגלים של המכונה שטוחנת אותנו. אנשים מעבירים את הכסף מהמעסיקים שלהם שדופקים אותם אל הסוחרים הגדולים שעושקים אותם בחסות הפוליטיקאים שמגינים עליהם. העיקר שאנחנו יכולים לקבל את הכסף בחזרה.

אתם יודעים מה הייתי רוצה לראות מתישהו בעשור החדש? הייתי רוצה לראות את כולנו קמים ביום אחד כאיש אחד וניגשים לכל החנויות עם כל המוצרים ומבקשים את כל הכסף שלנו בחזרה. זה היה יכול להיות יופי של מרד אם היה סיכוי שזה יקרה, ואין שום סיכוי שזה יקרה.

חבל.

הרהור: קראתי שהשנה האחרונה היתה "שנת הצרכנים". איזו בדיחה עגומה. אז זה מה שנהיה מאיתנו, הא? צרכנים