חגיגה רק לדנקנר

סגירת עסקה כמו זו של מכתשים אגן וחברת כמצ'ינה הסינית אמורה הייתה לעורר מהומה פוליטית ואזרחית כמו בכל מדינה מערבית אחרת כמעט, אלא שבישראל היא החליקה כמו מרגרינה שעמדה בשמש.

עובדי מכתשים עשו קצת רעש כשקראו על המשא-ומתן בעיתון, אבל עוד לפני שהספיקו לקיים הפגנה אחת ראויה, הם חתמו יחד עם ההסתדרות על הסכם שסידר יופי של תנאי פרישה לעובדים הוותיקים. נוחי דנקנר הבטיח שהמפעלים בנגב ובאשדוד יישארו במקום ב-6 השנים הקרובות, ובהסתדרות טענו כי מדובר בהישג חסר תקדים.

תרשו לנו, ברשותכם, לערער על ההישג הזה לרגע. נכון, 200 עובדים ותיקים יכולים להיות מרוצים כי הם יילכו הביתה בגיל 57 עם משכורת חודשית עד גיל 67, ובזמנם הפנוי יוכלו לצלול עם דולפינים באיזה אי אקזוטי. אבל מה לגבי העובדים הצעירים?

בקרוב מאוד חברת כמצ'ינה תכיר לנו את המושג "סינרגיה". שתי חברות שעוסקות בפעילות זהה תחת בעלות אחת תמיד תשאפנה לסינרגיה, וסינרגיה פירושה פיטורים. בתוך 6 שנים, כך על-פי ההישג המהולל, כמצ'ינה גם תוכל להעתיק את המפעלים אליה הביתה. בכל מקרה, גם ללא ההסכם הזה, היא חייבת מספר שנים כדי להיערך למהלך כזה.

מכתשים אגן לא תלויה במיוחד בחומרי גלם מקומיים, להבדיל ממפעלי ים המלח שלא ילכו לשום מקום גם אם מס החברות יעמוד על 40%. כך, בזמן שהעובדים הוותיקים יטיילו בעולם, ייתכן מאוד כי העיר באר שבע, הנגב בכלל וגם העיר אשדוד, צפויים לעמוד בפני מכה קשה.

"האחריות על פיתוח הנגב היא לא של נוחי דנקנר", אמרה באוקטובר האחרון חברת הכנסת מירי רגב. היא צודקת כמובן. דנקנר הוא איש עסקים והוא מחויב לשורת הרווח שלו. כל מי שמצפה ממנו לדבר אחר הוא פופוליסט. הוא אוהב אמנם להציג את התרומות הרבות שלו לקהילה, אבל הן מתגמדות לעומת הרווח שהוא גוזר מעסקה שכזאת.

אז על מי בכל זאת מוטלת האחריות? על ראשי הרשויות שעומדים לאבד מקומות עבודה לתושביהם, ועל הממשלה שמדברת חדשות לבקרים על הצורך ליצור עוד מקומות עבודה ולצמצם את שיעור האבטלה. אבל מה אפשר לצפות מחברי הכנסת שהעלו השבוע את המס על כל מחירי הדלקים, למעט הדלק לתעשיית המלט (פטקוק), שנשלטת בארץ על ידי אותו תורם נדיב בשם נוחי דנקנר.

ניסינו לחלץ השבוע (ד') אמירה קטנה מראש עיריית אשדוד, ד"ר יחיאל לסרי, ומראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ'. לסרי העדיף שלא להגיב, ואילו דנילוביץ' מסר שמכתשים הוא מפעל המהווה עוגן בנגב, ובכוונתו לשכנע את הבעלים הסינים להשאיר אותו ככזה.

ההסתדרות, לכאורה, עשתה את שלה בסיפור הזה. היא איננה ארגון חברתי וגם לא אמונה על פיתוח הנגב. היא איגוד מקצועי, וככזה היא דאגה לאנשים שלה - העובדים הוותיקים שמהווים את הכוח העיקרי שמרכיב את ועד העובדים. אבל ההסתדרות מייצגת לא רק את עובדי מכתשים אגן. למעשה, היא חברה בפורום "השולחן העגול" שם היא מייצגת מול הממשלה והמעסיקים את כלל העובדים במשק. ככזו, היא צריכה הייתה לקבוע "תג מחיר" שירתיע מפני עסקאות נוספות שעלולות להביא להעתקה של מפעלים לחו"ל. תג מחיר שכזה יוצרים באמצעות הפגנות, שביתות, ובעיקר כוח פוליטי.

להסתדרות ולעומד בראשה עופר עיני יש את כל הכלים האלה, אבל היא העדיפה שלא להשתמש בהם. ומי שחושב שההרפתקה הסינית של דנקנר תסתיים במכתשים, הנה מה שאמר ל"גלובס" נוחי דנקנר: "המכירה היא פתח לעסקאות נוספות בסין". מה אנחנו צריכים להבין מזה? שסלקום היא הבאה בתור? שם, כידוע, אין אפילו ועדי עובדים שידאגו לעצמם לתנאי פרישה נוחים.

סערה בארה"ב

עסקאות דומות בארה"ב מלוות בסערה ציבורית, שלא מסתיימת ברזולוציה המצומצמת של ועדי עובדים כאלה ואחרים. כל עסקה עם הסינים גוררת מהומה פוליטית, בין היתר בשל בעיית זכויות האדם בסין.

דנקנר דיבר על "הכימיה, הכבוד והפטריוטיות" של הסינים, אבל האמריקנים מדברים גם על הדיכוי, ההתעמרות באזרחים, על העובדה שהעם הסיני לא יכול היה לקרוא שאחד ממתנגדי השלטון זכה לאחרונה בפרס נובל לשלום.

לאיש העסקים נוחי דנקנר יש בהחלט סיבה טובה לחגיגה. לעובדים בישראל ולמי שמתיימרים לייצג אותם, הרבה פחות.