הסלון מפואר, הקירות מתקלפים

לוויתן ("התגלית הגדולה בעולם בעשור האחרון"), צמיחה של 4.5% ("הגבוהה בעולם המערבי"), תוצר לנפש בגובה 28.50 דולר ("שיא של כל הזמנים"), מדד תל-אביב 25 מטפס ("שיא השיאים"), תקציב 2011-2012 מאושר ("טוב ואחראי - כלכלי וחברתי", לפי מסרון מנתניהו), הסכם לרפורמה בחינוך העל-יסודי ("התקווה הגדולה בחינוך"), הפחתת דמי הקישוריות בסלולר ("מהפכת הצרכנות הגדולה"), וחברות במועדון בינלאומי מכובד (OECD, ארגון "המדינות המפותחות, הדמוקרטיות, המנהלות שוק חופשי").

מזה, פחות או יותר, בנוי גרעין האושר של התינוק החדש, התם והמתוק, שייוולד לנו בשעה הטובה האחרונה של סוף שבוע זה. אבל הוא ייתן צרחה ברגע לידתו. מפחד. מחשש. מאי-ודאות. החיים, הוא יבכה, הם לא תמיד מספרים, סטטיסטיקה, אחוזים והבטחות.

2011 תהיה שנה מאתגרת. עד מהרה יקלוט הבייבי שהוא אמנם הבן-יקיר-לי, יפה, מפונק וגאון, אבל הוא חי במשפחה קשת יום, שגם מטעה ומרמה. הוא יבין שמה שרואים משם לא רואים מכאן. סלון הבית, חדר האורחים, שתואר בהרחבה בנתוני סוף 2010, מפואר ומרוהט למשעי, אבל המטבח וחדרי השירותים - זקוקים לניקוי יסודי, והקירות, העולם הסובב אותו, מתקלפים וסדוקים.

גירעון היסטרי המתנפח והולך בארצות-הברית, נשיא מוחלש וקרעים במדינות גוש האירו הם האיום הגדול על המפה הכלכלית של ישראל, שנראית מוצלחת כל-כך. קשה למכור לקונים שמתקשים לשלם.

התקווה הגדולה היא שלפחות לא תהיה עלייה משמעותית באבטלה בארץ. המאבק על כך הוא הכרחי. שאלה גדולה עומדת על הפרק: האם יכולה הממשלה המנופחת והקרועה הזו, האם יוכל ראש הממשלה, שעד היום ניסה לברוח מעימותים כלכליים נחוצים, האם יכולה הכנסת הזו, שמעמדה הציבורי שואף לאפס, לקבל החלטות נבונות ואמיצות ולבצע אותן?

האם הבלון יתפוצץ?

מי שתמך בבנימין נתניהו, ממשיך לתמוך בו וביתר שאת; מי שלא, מחריף את הטינה ואת ההתקפות. ככה זה. יש עניין אחד לא פשוט: בציבור יש המייחסים את הביקורת הקשה המתמשכת של שני העיתונים המובילים, "ידיעות אחרונות" ו-"מעריב", להצלחתו והתרחבותו של "ישראל היום", המאיימות על הכנסותיהם. אלה רוצים, כך נטען, לאלץ את נתניהו להשפיע על ידידו שלדון אדלסון ולהביאו לחיסול עיתונו.

הבעיה: ביקורת אמיתית, שחייבת להישמע, עלולה במצבי משבר להיחשב מוטה ואינטרסנטית, ולכן לא תתקבל מבחינה ציבורית.

סטנלי פישר, מי שהוביל את הכלכלה הישראלית בדרכי החתחתים של השנים האחרונות, "המבוגר האחראי", נמצא בשלהי תפקידו כנגיד. נכון, במאי השנה הוא חתם על קדנציה של חמש שנים נוספות, היה ברור שהוא לא יישאר מלוא התקופה.

המטרות המרכזיות שלו - מימוש חוק בנק ישראל, הקמת מועצה מנהלית וועדה מוניטרית - נתקלות בסחבת ישראלית אופיינית והרסנית. האם יישבר לו או שחוש האחריות, וגם האתגר האישי הענק, ישאיר אותו לסגור כאן עוד שנה, עוד שנה וחצי?

יש המבקרים את להט הרכישות, הררי הדולרים, מדיניות הריבית או הצעדים (בהעדר טיפול אמיתי בצד ההיצע) להקשחת הביקוש לנדל"ן, אבל נשענים עליו. ההערכה היא שאת 2011 הוא יסגור כאן.

יובל שטייניץ, שהשנה הצליח לבנות את עצמו כשר האוצר, גם כי התחיל להוביל את המהלך להגדלת הכנסות המדינה מגז טבעי, זוכה למעמד בממשלה ולאהדה ציבורית גדולה, בזכות עמידה בלחצים אישיים ופוליטיים. אבל יש חשש שבלון הגז שהוא ניפח בכישרון רב הולך להתרוקן, והדבר עלול להתפוצץ לשטייניץ בפרצוף, לנטרל אותו ואת מעמד משרד האוצר.

שנה טובה.