הנפילה הגדולה של קצב

עיניו של משה קצב, במהלך השעה הארוכה של הכרעת הדין, סיפרו את הסיפור כולו. הוא נכנס לאולם במבט בוטח, עיניו משדרות ביטחון עצמי, שליטה במהלך האירועים. כאילו הכרעת הדין מצויה כבר בכיסו, והיא כולה לטובתו.

הוא התיישב על ספסל הנאשמים, למרגלות השופטים, רק אחרי שאחרון הצלמים יצא מן האולם - לא רצה להיתפס בפוזה של נאשמים פליליים. עדיין לא שיער לעצמו את גודל הנפילה, את עוצמת המכה, את מידתו של הכישלון שהוא מצוי בתוכו. משפטי, ציבורי, אישי, היסטורי.

השופט ג'ורג' קרא לא חס על קצב. לא בתוכן הכרעת הדין, ולא באופן שבה הביא את הדברים לידיעת הנאשם.

עונשו של קצב החל כבר הבוקר (ה'), באולם 606 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. השופט קרא עבר על פני 29 עמודי התקציר - הכרעת הדין המלאה מחזיקה 319 עמודים - ואט-אט, באופן הדרגתי, גובר והולך, כתש את קצב, את עדותו, את טענותיו, את מהימנותו, עד שלא נותר מכל אלה דבר.

ככל שנמשכה ההקראה, למעלה משעה ארוכה, נפלו עיניו של קצב. פיו התכרכם. הוא ניסה לחייך, אך הצליח להעטות על פניו רק העוויית פנים מרירה.

מילותיו של קרא, שהמשיך וכתש, חילחלו וגרמו לקצב להבין כי הרוח הנושבת לא תשנה כיוון. שופטים מתחילים לעתים ב"מחד גיסא", ומסיימים במסקנה ההפוכה, ב"מאידך גיסא". לא הפעם.

זמן רב לפני שקרא הגיע לשורה התחתונה, המרשיעה, הבין קצב כי הקרב המשפטי של חייו הסתיים בכישלון מוחלט, גורף, טוטאלי, בלי פתח של תקווה לרפואה. סבלנותו של קצב פקעה, והישיבה המתמשכת, אחרי שהבין כי גורלו נחרץ, היתה קשה עליו.

בשלב מסוים החל מבטו לנדוד לעבר בני משפחתו, שישבו בשורה הראשונה של האולם, חיפש איזו נחמה שלא באה. ישבו שם בניו, אחיו, מקורביו. לא אשתו. גילה קצב לא עמדה לצידו מאז דיון ההקראה בתחילת משפטו, ולא עמדה לצידו היום. יש אנשים שלא היו זקוקים לפסק דינם של השופטים כדי לדעת את העובדות לאשורן.

התעלמות מהרחוב

השופטים קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח הכריעו את דינו של קצב תוך התעלמות מוחלטת מרעשו של הרחוב. כאילו היו לשכותיהם ממוקמות על הירח. הכרעת הדין שלהם גורפת, חד-משמעית, חד-סטרית. היא נטולת שיקולים "ציבוריים", כמו איך פסק הדין יתקבל בציבור, איך הוא ישליך על דימויו של בית המשפט, מי יוצא מנצח ומי יוצא מפסיד מהפרשה כולה, נוכח השורה התחתונה.

כל-כך הרבה דיסאינפורמציה, ספינים, מניפולציות הכתימו את המרחב התקשורתי והציבורי בחודשים האחרונים. זו היתה תולדה של הדלתיים הסגורות, של חוסר היכולת לנבא או אפילו לקבל אינדיקציה על הלוך רוחם של השופטים.

השופטים הוכיחו כי למרות הדיון הציבורי חסר התקדים, שעצם קיומו מוצדק, שהתנהל בפרשה זו - ניתן לקיים משפט כהלכתו. עדויות, ראיות, טענות שנשמעו בתוך אולם המשפט הובאו בחשבון; כל הרעשים וניסיונות ההשפעה החיצוניים נותרו בחוץ.

בחודשים האחרונים קשה היה למצוא מי שהניח שהשופטים יתחשבו בשיקולים משפטיים בלבד. ההנחה היתה שהם "יאזנו", שירשיעו בעבירה אחת אך יזכו מעבירה אחרת, שיאפשרו גם לתביעה ניצחון מסוים אך לא ישפילו את הנשיא לשעבר עד עפר. מעל לכל: שלא ימצאו את העוז בלבם להרשיע את מוסד הנשיאות בעבירות המין החמורות מכולן, המחייבות שליחתו אל מעבר לסורג ובריח.

זו היתה גם הסיבה לכך שהכרעת הדין התקבלה הבוקר כמעט בתדהמה. אין שום דבר מאזן בה, לא בהנמקות ולא בשורה התחתונה. השופטים גם לא נחלקו בדעותיהם, כפי שניסו להפיץ גורמים מעוניינים, הם פסקו פה-אחד, ובצורה נחרצת: "עדותו של הנאשם היתה זרועה בשקרים", הם כתבו, ומהעבר השני: "נתנו בעדותה של המתלוננת אמון מלא", כך לגבי כל המתלוננות. ממצאי המהימנות שלהם היו חד-משמעיים.

אחרי הכרעת הדין מהבוקר, משה קצב איננו רק עבריין מין סדרתי - אלא גם שקרן פתולוגי, שדבק בגירסאות שקריות במטרה להסתיר את פשעיו.

המשפט הפלילי הוא הענף הכי קרוב למתמטיקה הקיים בעולם המשפט. השופטים התמודדו עם חומר הראיות כמו במעבדה מדעית. ראיות התביעה - מהימנות. ראיות ההגנה - שקריות.

טענות האליבי של ההגנה לא משכנעות, ראיות ההזמה של התביעה, המפריכות את טענות האליבי אחת לאחת, מתקבלות. חד, חותך, חד-משמעי.

עוד התברר מהכרעת הדין כי רוב-רובו של חומר הראיות בתיק נחשף כבר בעבר לעיני הציבור, בשנים שבהן סוקרה הפרשה. מי שרצה, יכול היה להגיע למסקנות של קרא וחברותיו להרכב עוד קודם. היה צריך רק לקרוא את החומרים, להפעיל שכל ישר ולהתעלם ממבול הספינים.

הערכה: שנות מאסר אחדות

קצב הוא מהיום עבריין מין סדרתי, אנס. בחודש הקרוב יישמעו בבית המשפט הטיעונים לעונשו. יש להניח כי אלה לא יישמעו בדלתיים סגורות, בהיעדר הצדקה כלשהי להמשך סגירת הדלתיים.

קצב יעלה מן הסתם מצעד של עדי אופי, שיספרו על תרומתו רבת השנים למען הציבור, על שירותו במגוון תפקידים. מעניין מיהם הפוליטיקאים שיבואו להעיד לטובתו.

עד למועד הטיעונים לעונש יישבו התובעים, רונית עמיאל ונסים מירום, עם פרקליט המדינה, משה לדור, והיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לגבש עמדה עונשית. אחר-כך ייגזר עונשו של קצב.

שיקולי הענישה הם מורכבים, ובנויים רובד על רובד. ברובד הראשון - שנות המאסר המרביות שקובע החוק באשר לכל סעיף אישום. סכום שנות המאסר הכוללות של כל הסעיפים גם יחד היה מושיב את קצב בכלא לכל ימי חייו, גם אם היה מגיע ל-120. כך לא פועלים בתי המשפט.

הרובד השני הוא הענישה המקובלת על כל סעיף אישום, כפי שהתגבש והלך בפסיקות בתי המשפט, ושיקולי המדיניות בשאלת הריצוי החופף. בתי המשפט לא נוהגים לגזור את הענישה לכל סעיף אישום בנפרד ולסכם את הסך-הכול המצטבר, אלא לשקול את כלל השיקולים ולהגיע בסופו של דבר למספר.

הרובד השלישי הוא נסיבות ביצוע העבירות. האם הנסיבות מחמירות, האם הן פועלות לרעת הנאשם או לטובתו. במקרים של עבירות מין, נלקחים בחשבון מידת ההתנגדות, מידת האלימות, מידת הרשע, אם בכלל ניתן לכמת דברים שכאלה.

הרובד הרביעי הוא נסיבותיו האישיות של הנאשם - כהונתו הציבורית, העובדה שהמעשים בוצעו במהלך מילוי תפקידו. השיקולים הללו ישחקו הן לרעתו של קצב והן לטובתו. לרעתו - בגלל פסיקות עקביות של בית המשפט העליון, שלפיהן אמור איש הציבור לשמש במעשיו דוגמה, כישלונו הוא כישלון חמור יותר משל אדם מן היישוב. לטובתו - מאחר שכהונתו כראש מועצה, חבר כנסת, שר ונשיא נתפשת כתרומה למען הציבור. עבריין המין יצחק מרדכי ניצל בעור שיניו ממאסר בפועל, רק בשל תרומתו ארוכת השנים לביטחון ישראל, בשירותו הצבאי הממושך.

הערכה: בית המשפט יגזור על קצב שנים אחדות של מאסר בפועל, וכן פיצוי גבוה לטובת המתלוננות. אין אפשרות להרשיע אדם בעבירות מין חמורות כל-כך, בלא לשלוח אותו לכלא. אין בעולם נסיבות מקלות שימלטו אדם ממאסר בפועל במצב כזה. בוודאי לא במקרה של הנשיא לשעבר קצב.

בית המשפט גם יצטרך להתמודד עם שאלת תחולתו של מאסר החובה. זאת, מאחר שהתיקון לחוק העונשין, המחייב את בית המשפט להטיל עונש מזערי של לפחות רבע מהעונש המרבי - כלומר 4 שנות מאסר, נכנס לתוקף רק במהלך שירותה של א' במשרד התיירות, כלומר אחרי אחד ממעשי האונס לפחות.

בכל מקרה, החוק מאפשר לבית המשפט לסטות גם מחובת הענישה המינימלית, מטעמים מיוחדים שיירשמו. אל דאגה, לא יהיו כאלה.

יערער לעליון ויבקש חנינה

אחר-כך יוגש ערעור לבית המשפט העליון - אין ספק בכך. קצב לא יוותר, הוא ימצה את כל סוגי ההליכים העומדים בפניו. ערעור, דיון נוסף, משפט חוזר, ולבסוף חנינה.

הכרעת הדין תגרור אחריה גם תביעות אזרחיות, כספיות, מצד הקורבנות של עבירות המין. בא-כוחה של א' ממשרד התיירות הוא עו"ד דניאל סרור, שנשכר מלכתחילה בשל ניסיונו בהגשת תביעות נזיקין של קורבנות עבירות מין, ולאו דווקא בשל ניסיונו במשפט פלילי.

גם א' מבית הנשיא עשויה לחדש את כוונתה לתבוע את קצב בנזיקין, אף שהיתה מחוץ למשפט הפלילי, ובעניינה לא נקבעו מסקנות שיפוטיות כלשהן.

בין לבין, צפוי בקרוב דיון בוועדת הכספים של הכנסת, לצורך שלילת הטבותיו הכספיות של קצב - לשכה, רכב שרד, מזכירות, נהג, תקציב אירוח. את הפנסיה, בגובה השווה למשכורתו של נשיא - 50 אלף שקל בחודש - ואת הביטוח הרפואי השמור רק לבכירי הבכירים, לו ולאשתו, הוא ימשיך לקבל עד יומו האחרון בכל מקרה.

עד אז, נכנס הבוקר קצב לסטטוס חדש, סטטוס של עבריין. בית המשפט המחוזי החליט הבוקר, בתום הקראת הכרעת הדין, להוציא לקצב צו עיכוב יציאה מהארץ, והורה לנשיא לשעבר להפקיד עד יום ראשון הקרוב את דרכונו במזכירות בית המשפט, מפאת החשש מהימלטות הנאשם מהדין. כמו כל עבריין מורשע אחר.

הכישלון של הסנגורים; הטעויות של קצב

אנשי התביעה, רונית עמיאל מפרקליטות מחוז המרכז ונסים מירום מפרקליטות מחוז תל-אביב, היכו את 3 סנגורי הצמרת שוק על ירך. אם יש נוק-אאוט בעולם המשפט, ככה הוא נראה.

אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואברהם לביא נחלו הבוקר כישלון מקצועי חריף, אף שלא בטוח שהוא היה באחריותם. אחרי הכול, קשה להגן על עניינו של נאשם שמתעקש גם לנהל את הגנתו בעצמו, באמצעות הוראות הפעלה לעורכי דינו, וגם לעשות כל טעות אפשרית בדרך.

אין בור שמשה קצב לא נפל בו במהלך 4.5 שנות הפרשה. הוא נשמע לעצתו הכושלת של עו"ד יעקב נאמן והלך להתלונן אצל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על כך שמזכירתו לשעבר מנסה לסחוט אותו; הוא דיבר ודיבר ודיבר בפומבי, מול מיקרופונים ומצלמות ובמסיבות עיתונאים נזעמות, תוך ניתוץ שארית הרספקט שניתן לו מתוקף תפקידו הממלכתי, ואגב כך נעל את עצמו על גרסאות שהזיקו לו בזירה המשפטית;

הוא התעקש על גירסה קיצונית של הכחשה גורפת וטוטאלית, והכריח את בית המשפט להכריע בשיטת הכל-או-כלום, אונס ועבירות מין או שקרים בוטים מצד חבורת נשים; הוא הקיף את עצמו במעגלים של אומרי-הן שלא הסיטו אותו ממסלול ההתרסקות שאליו קלע את עצמו; ומעל לכל - הוא חזר בו מהסדר הטיעון שסנגוריו הצליחו לפתות את מזוז לחתום עליו, הסדר טיעון שנראה חלומי מבחינת קצב כבר אז, וכעת על אחת כמה וכמה. ההימור של קצב, כמה לא מפתיע, היה הימור כושל. ירייה עצמית בראש, לא ירייה ברגל.

ליקוי המאורות של מזוז

בימים כתיקונם, בתיקים כתיקונם, משפט המסתיים בזיכוי איננו אמור להיות יום כיפור של הפרקליטות. אבל תיק קצב איננו, ומעולם לא היה, תיק כתיקונו.

ההרשעה בתיק קצב באה כאוויר לנשימה למוסדות התביעה, לפרקליטות ובראש ובראשונה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז. הוא היה לא רק זה שהחליט על העמדתו לדין של הנשיא בעבירת אונס, אלא נושא גם באחריות לכשל הנורא של עסקת הטיעון.

זיכוי בתיק, או אפילו בעבירות האונס בלבד, היה נתפס ככישלון אישי של מזוז, ככתם בל-יימחה על הקריירה המשפטית שלו.

הרשעתו של קצב בכלל העבירות שבכתב האישום, ובראשן ההרשעה החד-משמעית בעבירות האונס, מאירות באור בלתי סביר עוד יותר את החלטתו של מזוז לחתום על הסדר טיעון עם קצב.

משהו במנגנון קבלת ההחלטות בצמרת הגבוהה של התביעה הכללית היה עקום. ליקוי מאורות כללי. הם שבו ודיברו על הראיות הגבוליות, על הקושי.

אם זה היה רק ניסיון להנמיך ציפיות כדי לקדם אפשרות של זיכוי, ניחא. אבל בשלב כלשהו הצליחו ראשי התביעה הכללית לשכנע את עצמם שהמתלוננת א' ממשרד התיירות איננה בטון יצוק, שסיכויי ההרשעה בעונש גבוליים, שהראיות מספקות אך בקושי "סיכוי סביר להרשעה", שהוא המבחן להגשת כתב אישום.

מזוז יכול לנשום היום לרווחה, עקבות כישלון הסדר הטיעון נמחקו.

נאמנות המשפחה

אין נאמנות דתית, עיוורת, בלתי רציונלית, כמו נאמנותם של ילדים להוריהם. הטרגדיה המשפחתית היא כבדה לאין ערוך על מי שלא נושאים באשם, אלא רק בתוצאותיו.

הבוקר, לאחר מתן הכרעת הדין, שבה ישבו ילדיו של קצב באולם והאזינו בזו אחר זו להנמקות המפריכות את גירסתו השקרית, המופרכת, של אביהם, כבר הצהירו כמה מבניו כי פסק הדין שקרי.

דבר לעולם לא ישנה את דעתם. הם יודעים, השופטים טועים, אבא חף מפשע.