חטא היוהרה שחיסל את קצב

היוהרה חיסלה את משה קצב. היהירות, הגאווה, השחצנות, השתן שעולה לראשם של גברים מצליחים שפורצים מעבר לגבולות של עצמם. הם מתחילים להתבלבל בין הסיפור לאמת. צעד אחר צעד התקרב קצב לפי התהום.

1. ההתייעצות עם עו"ד יעקב נאמן. כשהעימות בינו לבין א' מבית הנשיא החריף, החליט קצב להתייעץ עם עורך דין בכיר, מבין ודיסקרטי. הוא פנה לעו"ד יעקב נאמן, היום שר המשפטים, וסיפר לו כי הוא נתון לסחיטה של עובדת לשעבר בלשכת הנשיא, שדורשת כסף ועבודה, ואם לא - היא תפרסם מידע אישי מיני מביך הקשור אליו.

ההצעה של נאמן: אתה נשיא, מוקף אבטחה של אנשי השב"כ. בקש מהם להקליט את שיחות הטלפון בינך ובין א', ואז תפנה ליועץ המשפטי לממשלה, תגיש את הוכחות הסחיטה ותבקש לפתוח בחקירה פלילית.

קצב, בביטחונו העצמי המופרז ובדרכו החלקלקה, הקשיב רק לחצי מההמלצה. הוא אכן פנה אל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, אכן התלונן על סחיטה, אבל לא היו לו קלטות ולא תמלילים.

2. הוא יכול היה לומר סליחה. יכול היה לומר "היו יחסים, אבל מדובר בקשר אישי, ביחסים בהסכמה". יכול היה לנטרל את המוקש הרבה לפני שהתפוצץ. הרי לא הוגשה תלונה נגדו, החקירה החלה רק לאחר שפנה בעצמו ליועץ המשפטי. כל-כך בטוח בעצמו, שלא עלה בדעתו שיתגלה ביב השופכין?

3. ההשפלות, ההכפשות. הוא הציב מטרה ללכלך, להאשים ולאיים על המתלוננות כדי להפחיד אותן ואחרי כן כדי לערער על אמינותן. על כמה מהן הופצו שמועות של כמעט-זנות, נשים מופקרות בעלות חיי מין פרועים. לא יעלה על הדעת שאיש מאמין, קצב, יטה אליהן.

על אחת אמר ש"פוטרה על-ידי לפני שנים כי לא התאימה לתפקידה", על השנייה אמר: "היא השתמשה בהגנה הבזויה ביותר והמשפילה ביותר... אמרה 'אני אראה לו, אני אאשים אותו במעשה אונס'". אחר כך אמר: "3 הנשים קשורות למפלגה... מסתובבת שם אווירה של 'מגיע לי', 'אני אראה לו'".

4. הפחדה, התקפה. הוא היה בטוח שהוא מעל כולם. הוא בחר בדרך תקשורתית אלימה ותוקפנית שמטרתה להחליש את מי שעמד מולו. אחרי שהאשים את הנשים עבר להאשים את התקשורת בגזענות, בהכוונה פוליטית, בשנאה אישית. במשטרה הטיח שהיא מוטה ונגררת אחר התקשורת. היעד הסופי: מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה.

"הטקטיקה של הפיכת מני מזוז ליעד מתקפה היתה חלק ממהלך אסטרטגי של שינוי דעת הקהל... מוטי מורל ורונן צור חיברו מסמך שבו ניתוח של אישיותו של מזוז, ושהעלה צורך ברור לתקוף אותו חזיתית.

השניים מאמינים כי החלטתו של מזוז לגבש טיוטת כתב אישום כה חמורה נגד קצב, הכוללת עבירת אונס, ביטאה התקפלות בפני הלחץ התקשורתי. לדעתם, היה צורך בהפעלת לחץ תקשורתי נגדי, הן מצד הנשיא ואנשיו הן מצד עיתונאים ופרשנים בתקשורת, כדי שייסוג מעמדה זו במועד החלטתו הסופית.

מסקנתם היתה כי מזוז הוא אדם לחיץ - והלחץ עליו מניב תוצאות". ("תיק קצב, מאחורי הקלעים בפרשת החשדות נגד נשיא המדינה לשעבר", מאת יובל יועז, הוצאת הקיבוץ המאוחד).

5. ההימור: דחיית עסקת הטיעון. בידו של קצב היה המפתח לצאת מהסיפור. בטענה של קשיים ראייתיים, שאפשר שמאחוריה עמדה הבושה לקיים משפט אונס נגד נשיא המדינה, קיבל קצב לידו עסקת טיעון. היא היתה משאירה אותו בקריית-מלאכי, עם מאסר על-תנאי, וגם עם אפשרות להמשיך לספר סיפורי תום על הנחת תפילין, שמירת שבת ונאמנות למשפחה.

אף שהפרקליטות הושפלה בדיון פומבי בבג"ץ, ואף שמדבריהם של שופטי העליון אפשר היה להבין בלי ספק שעסקת טיעון כמוה כמתנה, החליט קצב באירוע פומבי יהיר וגאוותני, כשמכונית השרד שלו נוסעת בסיבובים ברחובות ירושלים, לדחות את עסקת הטיעון.

6. "אני לא מסוחרר מגבהים ומעולם לא סוחררתי בגבהים", אמר ביולי 2000, כשיצא להתפלל בכותל מיד לאחר השבעתו בכנסת. הוא עמד שם עם כיפה, לצדו עמד אהוד אולמרט.

7. גילה, אשתו. כשהכיר את גילה פרדני בלשכת צעירי בני ברית, וכשהסכימה להינשא לו, חשבו החברים בקריית-מלאכי שהצליח לו, למשה קצב. ככל שעלה והצליח, כך היה מביך לראות אותה במסכנותה, בתמימות שאילצה עצמה להיעטף בה.

"אני מאמינה בחום, במסורת, באהבה, בגיבוש משפחתי. אני מאמינה שבני משפחה צריכים לשמור ולדאוג אחד לשני... אני מאמינה שהמסורת מגבשת אותנו. גם חיי הדת חשובים לנו. בכל בוקר משה מתפלל בבית-הכנסת" (גילה קצב, "ידיעות אחרונות", נובמבר 2006).

"בכל הופעותיה הפומביות הפגינה גילה עוצמה, נחישות, מבטה נסך ביטחון. פעם אחת בלבד הרשתה לעצמה להישבר בפומבי. זה היה בפסח 2007, כשנה לאחר התפוצצות הפרשה. גילה באה עם בעלה להתפלל בבית-הכנסת של יוצאי פרס בקריית-מלאכי. כשהגיעו, היו המתפללים באמצע הדרשה. הרב דחק בנוכחים לקום ולעמוד לכבודו של קצב, ואז פרצה גילה בבכי והתייפחה בקול" ("תיק קצב", יובל יועז).

גילה קצב לא הגיעה לפתיחת משפטו של בעלה ולא הגיעה היום להכרעת דינו. עוד אחת מקורבנותיו.