שכשוך המונים נודיסטי במימי אגם פייסבוק

בהתחלה הסתכלתי עליו בזלזול. על הפייסבוק. מין גלולת שיעמום להמונים. לא הבנתי מה כולם עושים שם ואת מי לעזאזל זה מעניין? הוא בכלל לא מצא חן בעיניי: לא המראה, לא הסטייל, לא האווירה ולא האנרגיה.

התחלתי בקטנה. בזהירות. מכניסה את קצה הרגל לתוך המים. הם היו קפואים. ממש התביישתי לכתוב משפט. ואז תעוזה קטנה. שיתוף בשיר אהוב או קטע מסרט ישן של פליני. קיבלתי אומץ - והתחלתי לשתף על בסיס יומי. חוויות קטנות שעברתי, פרטי חיים פרוזאיים שהפכו לכוכבים לרגע.

ספקטרום חדש של הנאה נפתח בפניי. התענוג של לנסח ולג'נגל עם המילים על חוויות, מחשבות והגיגים מול קהל הפך להתמכרות. מבתולת ברזל פייסבוקאית הפכתי לשרלילת לייקים, כשמארק צוקרברג עושה עליי קופה כאילו אין מחר.

ועכשיו אני עושה איתו אהבה באופן קבוע. עם הפייסבוק.

 יעל הדר / צילום: אולה בורוזינה

חדירת הסטטוס שלי למרחב הווירטואלי

הצירים מופיעים עכשיו כל שתי דקות. הוא תכף ייצא החוצה, הסטטוס שלי. אני מתכוננת, חופפת, מורחת קרם גוף משובח מחומרים טבעיים, נושמת עמוק ונשכבת לי לאט ובחושניות על מיטת הפייסבוק.

מיד יגיע צוקרברג, וכמו עוץ לי גוץ לי ייקח את בני בכורי בתמורה ל-100 לייקים ו-75 תגובות, מינימום.

כבר מזמן נכנעתי לו. אני שלו. מנסה להתרכז במשימה העומדת בפניי: ליילד סטטוס מיוחד, כן, בעל משמעות עדיף, נוגע ומשעשע בפינות אם אפשר. ורוצה בלידה טבעית ללא סיבוכים.

אני ומארק, מארק ואני. התפקיד שלי הוא ליילד מתוכי סטטוסים על בסיס שבועי - והוא בתמורה נותן לי לייקים מזהב טהור.

חדירת ציבור החברים לפרופיל הפרטי

הסטטוס נולד. הפעם ללא חתכים ותפרים. הוא יצא לאוויר העולם. חולפות השניות הראשונות, אני בודקת אותו, מתבוננת, מרחרחת, צריכה להתרגל, להכיר ולהעריך את הפוטנציאל שלו. אני עוד לא בטוחה שהכול בסדר, שאכן יש לו את כל האצבעות, ואין איזה קרום נסתר ומפלצתי המחבר ביניהן.

הכול בסדר, תודה לאל. ועכשיו כולם נכנסים לראות. מעניין, אני תוהה אם כל בני המשפחה והחברים יאהבו אותו. "אני אוהבת אותו", אני אומרת לעצמי בניסיון לשכנע את החרדות. הוא מקסים. גם אם הם לא יאהבו או לא ילייקקו. הוא שלי.

"אורגיה" של חדירות הדדיות

כל החברים מוזמנים להיכנס לי לפרופיל ולחגוג ביחד אתי. הם אכן באים, אחד-אחד, נותנים חיבוק, חיוך, איזה שוקולד קטן, נשיקה. רובם מחבבים אותו, אצל חלק החיבה אולי אפילו כנה. אני נותנת לכולם לחדור לי לחדר הלידה. יש מקום. תראו, תראו אותו, אני משוויצה בסטטוס התינוקי והטרי שלי. נכון שהוא חמוד?

הם מתיישבים קצת. מתארחים אצלי. מנהלים שיחה קצרה, לפעמים גם נוצרים ויכוחים ושיחות ערות. האירוע מתחיל להרגיש חגיגי. כולנו הולכים ביחד לברית באולמי פארמוויל, וצוקרברג, העוץ לי גוץ לי שלי, מתפקד בתור המוהל. הוא מוכשר גם בזה, מתברר.

אני מכבדת את האורחים בקפה ועוגה על חשבון הבית, והם מצידם משיבים לי אהבה ומזמינים אותי ל"פרטיות" שלהם, בהמשך. מזל טוב.

מחיר החדירה

לעיתים הנפש החדורה מתרוקנת מתוכן, בשל חדירה של גורמים עוינים ולא רצויים למערכת. הם נחלקים לשניים: הגורמים החיצוניים הם כמו יתושים מסוכנים שיכולים להעביר מלריה, אבל בכל זאת ניתנים למעיכה בקלות יחסית. קנאים, פרובוקטורים עם מפלס סרוטונין נמוך במיוחד. אלה האורחים המחופשים לחברים עם נטייה לחבר אותך לביוב של הרוע האנושי. ואז זה כמו פצצות עומק. המילים הרעות שנאמרות נשארות אצלך ולא הולכות. למדתי. אני פשוט בועטת וחוסמת. מיד.

הגורמים הפנימיים, לעומת זאת, לא ניתנים לחסימה. אפשר לטאטא מתחת לשטיח רק עד שהאבק נערם לגבעה, והשטיח כבר לא מכסה אותה. אני מדברת על החלקים בתוכי שלא אוהבים להיות חייבים כלום לאף אחד. בטח לא לצוקרברג.

החלק המורד למשל, שאוהב את החופש ושונא התמכרויות. החלק שמעדיף לנוח, ולהרהר בחיים באופן פרטי. בלי להיות תלוי באהבה מבחוץ.

הוא עוצר אותי, החלק הזה, הוא כועס. הוא מנסה להראות לי שהסטטוסים הם לא ילדים, ואם כן - הם נלקחים ממני ונעלמים ונמסים אל תוככי ההיסטוריה הווירטואלית, משל היו פרטי ארכאולוגיה שלאיש אין חפץ בהם, אולי פרט לכמה משוגעים לדבר.

אני הבוסית פה, אני אומרת לחלק המורד שלי. אני מבינה אותך, ואולי אתה אפילו קצת צודק, אבל בוא נבחר להיות חכמים וליהנות מזה. "בלי כל רגע לבדוק מה קורה שם בדף הבית", הוא אומר לי.

"טוב", אני אומרת, יודעת שלא אעמוד בזה - ובקרוב מאוד אזריק מנת פייסבוק מרוכז ישירות לוורידים החלולים שלי.