האיש שאיפשר

עיתונים עבריים היו מגייסים פעם מליצות חגיגיות כדי לדבר בשבח המתים. כאשר מת אחד העם ב-1927, הודיעה כותרת ענקית ב"הארץ "כי "כבה הנר". כאשר מת ביאליק 7 שנים אחר-כך, הכריזה הכותרת: "נדם הכינור".

למליצות המסולסלות ההן אין עוד מקום בתרבות-הכאילו, היפה והחנון. צריך להודות שממילא התמעטו הענקים הראויים להן. אבל אילו היה אפשר לגייס עוד מליצה רבת פאתוס אחת, היא היתה ראויה לקשט את מצבתו של דב יודקובסקי - דווקא מפני שפאתוס רם היה כל-כך רחוק מדעתו.

לפני 10 שנים ויותר שאלתי את יודקובסקי מדוע אין הוא כותב אוטוביוגרפיה. סוף-סוף הוא היה עד ראייה למה שמכנים "מאורעות מכוננים" בפוליטיקה, בחברה, בתרבות. הוא השיב כי אין לו עניין בספר של התפארויות ושל הגזמות, שזור בגוף ראשון ובחשיבות עצמית. ההפסד הוא כולו שלנו.

דב יודקובסקי כמובן לא היה שווה-ערך של אחד העם ושל ביאליק. כוחו של העורך המחונן הזה, אשר מת בשבוע שעבר, לא היה בכתיבתו. קוראי "ידיעות אחרונות" לא הכירו את שמו, אלא אם כן טרחו להתבונן במשבצות הקטנות סמוך ללוגו. שם, במשך שנים ארוכות, הוא נקרא "מרכז המערכת". הוא, אגב, שנא את התואר הכמו-טכני הזה. הוא ניתן לו מפני שפורמלית העורך היה ד"ר הרצל רוזנבלום. אבל הכול ידעו מי המוציא-והמביא ב"ידיעות אחרונות".

הוא היה בראש ובראשונה המאפשר, במובן האנגלי של facilitator. הוא איפשר את הנס העיתונאי והתרבותי של "ידיעות אחרונות", מבלי לגרוע כלל מזכויותיו הגדולות של דודנו נוח מוזס.

הוא, יודקובסקי, איפשר את עלייתם של עיתונאים, שהדלתות הלא סובלניות של העיתונות הישראלית נטרקו בפניהם. הוא היה סקרן, שובב והדוניסט - מעלות יתרות כאשר הן נכרכות בחוכמת חיים, בניסיון, בשאר-רוח ובתרבות.

כור היתוך תרבותי

אל תהיה הצלחתו קלה בעיניכם. טבלואידים אינם מוכרחים להיות עיתוני ביבים. "הארץ", שהיה לי הכבוד לכתוב בו, נהג לשווק את עצמו כ"עיתון לאנשים חושבים". אבל אליטיזם אינו מטבע עובר לסוחר, והשראה לאנשים חושבים אינה מוכרחה לבוא מתוך יוהרה מנופחת.

יודקובסקי פתח את אכסנייתו לפני הרבה אנשים חושבים, שהעניקו מצדם השראה לאנשים חושבים. מסוף שנות ה-60 ואילך, "ידיעות אחרונות" נעשה כור ההיתוך התרבותי של ישראל - לפחות במובן הזה שהוא היה העיתון היחיד שאינטליגנציה ליברלית צעירה בתל-אביב קראה יחד עם פועלי צווארון כחול בשכונות ובעיירות.

בשנות ה-60, "ידיעות אחרונות" נעשה מנוע של ליברליזציה בחברה הישראלית. קשה להאמין עד כמה היא היתה שמרנית, מסוגרת, מעוטת חן והומור, זועפת וחסרת סובלנות. היו לה סיבות טובות להיות מה שהיתה - אבל התחילו להינתן לה סיבות טובות להשתנות.

יודקובסקי לא היה אידיאולוג של שינוי. הליברליזם שלו היה טמפרמנטלי, לא פילוסופי. אבל אני חושב שיתרונו על פני הליברליזם השכלתני של "הארץ" היה מובהק.

אם יום אחד תיכתב ההיסטוריה של השנים ההן, היא תוכל לכלול ביוגרפיה השוואתית של יודקובסקי ושל גרשום שוקן, אשר היה העורך הראשי של "הארץ" במשך 50 שנה ויותר (גם הוא נמנע מלכתוב אוטוביוגרפיה, חבל). ההמון ביניהם היה זה שבין "קול המון כקול שדי" ובין "ינסר לו כלבבו קול המון הכרך".

מרכול טוב מחנות מכולת

הליברליזם של יודקובסקי לא היה מתנשא. ההמון לא הפחיד אותו. מאחר שהנסיבות איפשרו פתיחה זהירה של הדלת, הוא פתח.

יודקובסקי היה אופורטוניסט, במובן הטוב של המלה. הוא ניצל הזדמנויות מבלי לנסות לכפות סדר יום. שוקן, שאין בלבי אלא הערצה כלפיו, היה מחוסר גמישות. הוא הרחיק את עצמו מ"קול המון הכרך", לא רק מנטלית אלא אפילו פיזית. עיתונו היה טבוע בחותם מרכז אירופה של שנות ה-20. הוא היה חסיד של דמוקרטיה ליברלית מבלי שהרשה אותה בעיתונו.

האקט הידוע ביותר של יודקובסקי היה סיפוח המחלקה הסאטירית של קפה כסית. במשך שנים אחדות, שני עמודים וחצי ב"התוספת האדומה" של עיתון ערב שבת היו הספקים העיקריים של נון-קונפורמיות בתרבות הישראלית: עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, אחר-כך גם סילבי קשת ואהרן בכר, עם חיים וחפר ועם דידי מנוסי. הם היו המקניטים והמדגדגים.

בארץ עם ערוץ טלוויזיה עוברי אחד, עם רדיו בשליטת פוליטרוקים, עם עיתוני ממסד מתאבנים, וכמובן עם שלטונה הנצחי של מפא"י, "ידיעות אחרונות" היה האלטרנטיבה.

היו עוד מרכיבים במשוואה. בן-גוריון ירד מן השלטון - וגולדה עדיין לא עלתה אליו. ימי לוי אשכול הקלו שינויים כאלה. את הקרקע חזר וחרש, בשקדנות ובאומץ-לב, אורי אבנרי ב"העולם הזה".

אבל יודקובסקי נתן את הרמקול. כמובן, הוא היה סוחר. הוא רצה להרוויח כסף. הוא הניח שקצת נון-קונפורמיות תואיל למאזן השנתי, ומרכול טוב מחנות מכולת. זה אינו צריך להיזקף לחובתו. אדרבא, אם אפשר להסמיך את הליברלי למשתלם - מה טוב.

השומן והכזבים

במרוצת השנים, לאחר ש"ידיעות אחרונות" עקף את "מעריב" במהירות רבה, התחיל לנוס לחו של יודקובסקי. בריאותו התרופפה, סבלנותו התמעטה, סלחנותו פחתה. הוא איבד בהדרגה את השליטה על קצב העיתון. הוא חשש שהוא מאבד את מגע הקסם.

הופעתם של עיתונים עירוניים מצליחים מבית שוקן הדאיגה אותו. קריאת התיגר החטופה של "חדשות" מבית שוקן הדירה שינה מעיניו. העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" התקרב להידמות למה שהוא עכשיו - מה שעורר אצלו אי-נוחות, אבל לא הניב וטו.

ביוגרף של יודקובסקי יצטרך לדון במידה של יושר בשנות השקיעה ההן. שיאן הפתטי היה הקפיצה של "מעריב" בשליטתו קצרת-הימים של רוברט מקסוול.

קרן הלייזר של יודקובסקי לא יכלה לחגורת השומן והכזבים של מקסוול. הוא התפתה למראית-העין של כסף ושל כוח, כולל המשימה שהטיל עליו מקסוול להנחיל את נוסחת ההצלחה של "ידיעות אחרונות" ל"דיילי ניוז" של ניו-יורק.

עמוס שוקן, שהובא לפגישה עם מקסוול, סיפר אחר-כך כי יודקובסקי התנהג בה כמעט כמו באטלר אנגלי לפני אדוניו.

הקרע ב"ידיעות אחרונות" לא הוסיף כבוד לאיש מן הקוראים. מה חבל שאיש מעלה כיודקובסקי לא קיבל את הקרע באופן פילוסופי וירד מן הבמה בחיוך מנצחים. אבל מומיו הנתונים אינם גורעים מזכויותיו. הם רק מעניקים להן את הפרופורציות הראויות.

יודקובסקי לא היה "הנר" של אחד העם, הוא לא היה "הכינור" של ביאליק. אי-אפשר להגיד על שירת חייו ש"באמצע נפסקה". אבל הוא החלב שבזכותו בוער הנר, הוא היה הקשת הפורטת על הכינור.

התגלמו בו התכונות שאילו דבקו בחברה הישראלית היו מנחילות לה מתינות ופרגמטיות, מעניקות לה סובלנות, מנמיכות את הדציבלים הצורמניים שלה ומוסיפות לה חן. גם כך הוא הנחיל, הוא העניק, הוא הנמיך, הוא הוסיף.

אכן, יבש הדיו. מליצה או לא מליצה? הוא היה מוחק אותה מיד.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-