"הודעתי למישהי שזכתה במיליון וחצי שקל דקה לפני חתונת בתה"

צליל החיוג ממלא את חלל חדרה של אראלה "תתקשרי אליי" איידינגר. היא מתרכזת, מכחכחת מעט בגרונה. כבר ניסתה להשיג את המנוי, תושב הצפון, ביום חמישי, אבל הוא ישן והיא העדיפה שלא להעיר אותו. הבשורות נאלצו לחכות עד ראשון בבוקר. קול גברי עולה על הקו: "הלו".

"שלום, אני מדברת עם מר (ביפ-ביפ)?".

"כן".

"מדברת אראלה ממפעל הפיס".

"כן?".

"זה בקשר למנוי שלך".

"שלום לך".

"יש לך אצלנו 6 כרטיסי מנוי".

"יש לי 8".

"על-שם מי השניים הנוספים?".

"על-שם הילד".

המשחק המקדים הזה נשמע כאילו מורט את עצביו של האיש, אבל איידינגר מאמצת טון לקוני וממשיכה בבירור פרטיו האישיים. היא נותנת לו להרגיש כאילו השיחה היא פרוצדורה סתמית של אישוש מספרים, לא יותר. בצד השני של הקו מתחיל להתגנב לקולו של המנוי סדק של אכזבה. הוא נותן לה את מספר תעודת הזהות שלו, ומוסיף בספקנות: "רק אל תגידי לי שזכיתי במשהו".

"דווקא כן", סוף-סוף היא מחייכת. רטט של ציפייה ממלא את החדר.

"זה לא פספוסים?".

"לא. זכית ב-125 אלף שקל. ביום חמישי אשתך אמרה שאתה ישן אחרי משמרת".

"כן, היא אמרה לי שהתקשרו ממפעל הפיס, חיכיתי, חיכיתי, ואף אחד לא התקשר, אז חשבתי שזה סתם רוצים משהו. בא לי לצעוק, אבל אני בעבודה".

"תצעק בשקט", צוחקת איידינגר.

"יש!", הוא לוחש.

איידינגר מסבירה לו מה יקרה בהמשך. הכסף ייכנס לחשבונו אחרי ניכוי 25% מס, כבר בסוף השבוע, והודעה נוספת תגיע בדואר רשום. הזוכה המבסוט נפרד ממנה, ואיידינגר חוזרת לדפים שלה. יש ברשימה עוד 5 אנשים שלא השיגה.

הבאה בתור היא אישה בת 54 מירושלים. היא הצטרפה לתוכנית המנויים של מפעל הפיס ב-2001. בספטמבר האחרון זכתה ב-50 שקל. לפני כן היא זכתה פעמים אחדות ב-11 שקל וב-25 שקל. החדר שוב נטען ברעד דרמטי. "שלום", מדקלם הטלפון, "הלקוח אינו זמין כעת".

כמה שעות מאוחר יותר נעתר הזוכה מהצפון לשתף אותנו במה שעבר עליו. זו לא הזכייה הראשונה שלו: בעבר קיבל טיול זוגי לברצלונה, אייפוד, אלבום דיגיטלי וגם נופש בארץ, שעדיין לא מימש. "אבל זו הזכייה הכי שווה שלי".

- מה הדבר הראשון שעשית אחרי השיחה מאראלה?

"קודם כול קפצתי משמחה. לבד. לא רציתי שהאנשים פה בעבודה ידעו. אחר כך התקשרתי לאשתי, וגם היא התחילה לקפוץ עם הילדים".

- כבר יש תוכניות?

"עוד לא, אבל נראה. אולי איזה טיול או משהו. קודם שייכנס הכסף לחשבון".

- תגלה לאנשים?

"אני אגיד לאחים שלי, אבל חוץ מזה אעדיף להסתיר. שלא אפתח עיניים לאנשים. נגד עין הרע".

- יש לך איזו פנטזיה?

"אולי יום כיף בחמת-גדר".

- ישאיר עודף.

"הרבה עודף".

כדורים, מפוח, שרוול, זוכה

איידינגר החלה לעבוד במפעל הפיס לפני 29 שנים, בעקבות מודעה בעיתון. "הם חיפשו פקידה למחלקת מנויים, שכללה אז צוות קטן שהקים נוהלי עבודה סביב הרעיון החדשני של תוכנית מנויים למפעל הפיס", היא משחזרת. הסיבה להקמת תוכנית המנויים, מספרת איידינגר, היא שבמפעל הפיס גילו שיש אנשים שהגירוד מביך אותם.

 אראלה איידינגר / צלם: שחף הבר

- עניין מעמדי?

"ממש ככה. הפרומו לתוכנית המנויים היה 'הכרטיס האלגנטי', כי לצווארון הלבן לא היה נעים לעמוד ליד מה שאז עוד קראו לו בוטקה".

- והיום, יש פרופיל ממוצע של המנויים?

"מהמידע שיש לנו, 60% מהמנויים הם גברים. יותר מ-50% הם בני 54-25. ו-66% מהמנויים הם בעלי הכנסה מעל הממוצע".

תוכנית המנויים החלה לפעול בקיץ 1981. הנשיא יצחק נבון היה המנוי הטקסי הראשון. איידינגר, שהחלה כפקידה, התקדמה מתפקיד לתפקיד ומונתה למנהלת מוקדי השירות של תוכנית המנויים. את הטלפונים לזוכים לקחה על עצמה כבר לפני עשור. "זה היה חלק מהעבודה. עד לאחרונה זה לא נתפס כמשהו מיוחד".

בהגרלה השבועית של תוכנית המנויים משתתפים כ-550 אלף כרטיסים (מספר המנויים קטן יותר, כי חלק מהאנשים רכשו מספר כרטיסים). כל כרטיס עולה 60 שקל בחודש, שתמורתם מקבל המנוי השתתפות בחמש הגרלות, פלוס הגרלה אחת בונוס.

בכל שבוע מחלק מפעל הפיס בין מנוייו מיליון וחצי שקל ושתי מכוניות. אלא שסכום הכסף מתפלג באופן שונה בכל אחד מהשבועות בחודש. בשבוע הראשון בכל חודש יש זוכה יחיד במיליון וחצי. בשבוע השני מתחלקים בסכום 3 זוכים, כשכל אחד מקבל 500 אלף שקל. בשבוע השלישי הסכום מתחלק בין 6 זוכים, ברביעי בין 12, ובשבוע החמישי בין 30 מנויים שכל אחד מהם זוכה ב-50 אלף שקל. באותו שבוע גם נערכת הגרלת הבונוס שבה זוכים 75 מנויים בנופש זוגי בברצלונה. 4 לילות במלון 4 כוכבים, פלוס מדריך ישראלי.

 11

התהליך עצמו הוא הכי לואו-טק. "כדי שלא יגידו שבחרנו זוכים", מבהירה איידינגר. בתוך שישה שרוולים מונחים עשרה כדורים, מ-0 עד 9. עם תחילת ההגרלה מופעל מפוח שמערבל את הכדורים, ומכל שרוול מתעופף כדור אחד. כך מתקבל מספר בעל 6 ספרות. חברי הוועדה בודקים במחשב אם יש מאחורי המספר מנוי. אם אין, המפוח חוזר לעבודה. אם יש מנוי, מכריזים על המספר הזוכה וממשיכים הלאה לזוכים הבאים. תהליך ארוך ומייגע, במיוחד בשבוע האחרון בכל חודש.

איידינגר חוזרת לדפים שלה. עוד שם, עוד מספר מנוי. היא בודקת במחשב את היסטוריית המזל שלו. הוא בן 55. מנוי מ-2007. עד היום זכה ב-25 שקל וב-11 שקל. ירושלמי. בנייד אין תשובה אז היא מתקשרת לביתו. קול אישה עונה לה. "שלום, אפשר לדבר עם מר ביפ ביפ?". הוא לא בבית. "אני מדברת ממפעל הפיס, זה בקשר למנוי שלו", מסבירה איידינגר, והאישה נותנת לה מספר נייד נוסף. הפעם הוא עונה.

"אני מדברת עם מר ביפ ביפ?".

"אמת ויציב".

"שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס. מה שלומך?".

"בסדר, מה שלומכם אתם?".

"מחכים לגשם", היא מגלגלת שיחה בקלילות. "מר ביפ-ביפ, יש לך מנוי אצלנו, נכון? אני רוצה לבדוק איתך כמה פרטים". היא משחזרת בעזרתו את כתובת הדואר שלו, ואחר כך גם את חשבון הבנק שממנו יורדים דמי המנוי, ואז דופקת גרנד פינאלה: "למספר החשבון הזה ייכנסו ביום חמישי 125 אלף שקל".

"ישתבח שמו לעד. תודה לך".

"תודה לך".

"אז נעזור קצת לילדים בעזרת ה'".

הזוכה המאמין נשאר בעבודה באותו יום, ואחר הצהריים הסכים גם הוא לחשוף את תוכניותיו: "אני סוכן מכירות, אז אחרי השיחה מהפיס המשכתי לעשות עוד שיחה, כדי לצאת מהבום. אחר כך הכנתי כוס תה ועוגה, אמרתי תודה לה' על המזל הטוב. זה בכל זאת סכום. דבר נחמד מאוד. יש לי ברוך השם ילדים נשואים, אז זה יעזור".

- התקשרת להודיע למישהו על הזכייה?

"לא".

- גם לא לאשתך?

"בכלל לא. אני רוצה להפתיע אותה".

- איך?

"אנחנו ברסלבים, אז אולי אקנה כרטיסים לאומן, אבוא הביתה ואומר לה: הזמינו אותנו מהפיס. אני רוצה לשמח אותה. להגיד לה את זה בצורה אישית. לא בטלפון".

- אני לא הייתי מתאפקת.

"אני בקטע הזה מאוד חזק".

- וחוץ מהכרטיסים לאומן?

"לא יודע. אולי נסתום לילדים הנשואים חורים קטנים. ככה נראה לי. ניתן גם צדקה יותר מהמקובל. זה גם לא מיליון שקל. וגם המסים צימקו את הסכום. השאירו 93,750. אבל אנחנו אומרים תודה על כל סכום".

- אז אתה יושב לך עם עצמך ומחייך?

"ממש לא. אף אחד פה מסביבי לא יודע מה עובר עליי. יש לי פני פוקר, כמו שאומרים בלשון העם".

עשרים שנה, לך תזכור

לקראת השיחה הבאה מבקשת איידינגר להתאזר בסבלנות. המנוי בן 93, "לפעמים זה לוקח זמן בגיל הזה". הצצה במחשב מגלה שהוא מנוי מ-1987. תל אביבי. זכה פעמים רבות ב-4 שקלים ובסכומים קטנים נוספים. סך כל זכיותיו עד השבוע מגיע ל-3,000 שקל. הפעם גם הוא יקבל 125 אלף שקל.

גבר עונה לטלפון. איידינגר מבקשת לדבר עם בעל המנוי. הגבר, שבינתיים גם מבחינים במבטאו הזר, אומר שהאיש לא יכול לדבר. הוא חולה אלצהיימר. "אז יום טוב", היא נפרדת, ומסבירה לי שההודעה על הזכייה תגיע לביתו בדואר רשום. "הילדים שלו כבר יטפלו בזה".

כן, אבל הוא עשה מנוי לפני יותר מעשרים שנה, ועכשיו הוא כבר לא יוכל ליהנות מהכסף.

"אולי הילדים שלו יוכלו לשפר את תנאיו. זה מה שאני הייתי עושה במצבם".

הפלישה האקראית לחייהם של אנשים מעמידה את איידינגר במצבים משונים לא פעם. "התגובות של אנשים... מפה עד באב אל-וואד", היא מגלגלת. "בכי היסטרי, צחוק, בהלה. אלה שזוכים במיליון וחצי מפחדים שעבדנו עליהם. לא רוצים לבזבז קריאות שמחה ואז להתאכזב. שומרים על פאסון ג'ון וויין. לא מזיזים עפעף. דווקא עם הזכיות של ה-50 אלף אנשים מגיבים מיד. זה קטן. זה בסדר. זה נכון. זה מגיע להם. הם נותנים את כל קשת הרגשות".

לפעמים היא מגיעה עם הבשורה הטובה בעיתוי לא ממש הולם: "כבר קרה שהתקשרתי ואמרו לי שהאיש יושב שבעה על אבא שלו. בהזדמנות אחרת התקשרתי להודיע למישהו שזכה, והתברר לי שהוא נפטר ואלמנתו המשיכה לשלם את המנוי. כשהתקשרתי היא בדיוק הייתה בדרך הביתה מהאזכרה שלו. סיפרתי לה שהכרטיס שלו זכה והיא עצרה בצד הדרך והתייפחה, ואני בכיתי איתה".

אבל יש גם מקרים שהם מופת של דיוק בעיתוי: "יצא שהודעתי למישהי שזכתה במיליון וחצי דקה לפני שהיא יצאה מהבית לחתונת בתה. היה גם פעם מנוי בן 70 שבני משפחתו עשו לו מסיבת הפתעה, ואני התקשרתי חצי שעה אחרי שהאירוע התחיל כדי להודיע לו שזכה במיליון וחצי. מה צריך יותר? הדובדבן של הדובדבן. הוא סיפר לי שהוא באמצע מסיבת הפתעה, ואמר 'עכשיו אנחנו נפתיע אותם'. הוא שם אותי על רמקול, ואני בישרתי לכולם על הזכייה כשברקע אני שומעת את הברכות והצהלולים".

שיחה נוספת על סדר היום. אישה בת 41. "שלום לך, מדברת אראלה ממפעל הפיס", היא פותחת כהרגלה.

"לא נכון! את עובדת עליי".

"לא עובדת עלייך. זו אראלה. יש לך מנוי שרכשת לפני שבועיים. את הכרטיס קבלת?".

"לא, עוד לא הלכתי לתיבה".

משמתבררת זהות הזוכה, מכריזה איידינגר: "מזל טוב, זכית ב-125 אלף שקל".

"אימאל'ה, אראלה, את לא מבינה. אני בשוק! כשהזמנתי את הכרטיס אמרתי למוקדנית 'שאראלה תתקשר אליי'. זכיתי, זכיתי", היא קוראת בקול, "יו, איך אני רועדת. אראלה?".

"כן מותק".

"קניתי בית, והיום שילמתי לקבלן".

"מזל טוב".

ימים ספורים אחרי שיחת הבשורה משחזרת הזוכה את האירועים מנקודת המבט שלה: "לפני שמונה חודשים קניתי בית, ועכשיו יצקו בבית רצפה והיינו צריכים להזרים כספים לקבלן. בדיוק ביום שאראלה התקשרה העברתי לקבלן 40% מערך הדירה. אז כשראיתי קידומת 03, הייתי בטוחה שזה הקבלן. לכן, כשאראלה הציגה את עצמה לא ממש עיכלתי.

"זה אמנם לא המון כסף, אבל זה בדיוק מה שאני צריכה כדי לשדרג חלונות, מטבח. נגיד במקום המטבח של הקבלן קניתי מטבח ב-26 אלף שקל. שמתי 6,000 שקל מקדמה ועוד עשרים צ'קים של אלף שקל כל אחד. הנציגה בחברת המטבחים הזהירה אותי שאם אקבל את המטבח לפני הזמן, אצטרך לתת את יתרת החוב בכרטיס אשראי בבת אחת, וזה הלחיץ אותי כי חייבתי על הכרטיס המון דברים, ואמנם עשיתי חשבונות אבל אני פחדתי שבעוד שנה אשאר עם אפס חסכונות. עכשיו זה לא יהיה כך".

- המנוי שלך במפעל הפיס הוא מאוד-מאוד טרי.

"היה לי מנוי במשך 15 שנים אבל ביטלתי אותו לפני עשר שנים. כנראה זה היה לי כבד אז. אבל מאז שרצה הפרסומת של אראלה, בכל פעם ששמעתי את התשדיר, זה הקפיץ לי את הלב. גרם לי לחייך ולחשוב: הלוואי שאני הייתי זוכה. אז בתחילת דצמבר נכנסתי לחדר של חברה שלי בעבודה, שסיפרה לי שבגלל שהתגרשה היא החליפה כרטיס. סיפרתי לה שחשבתי לעשות מנוי, והיא אמרה, 'תכיני קפה, ואני אתקשר'. אבל הייתה הרבה עבודה. רק שעתיים אחר כך נזכרתי והתקשרתי.

"המוקדנית ראתה שהיה לי כרטיס ושאלה אם ארצה לשחזר את אותו מספר. הצעתי את תאריך הלידה של הבן הצעיר שלי אבל זה היה תפוס. אז המוקדנית אמרה שתיתן לי את מה שיצא באופן אקראי. כתבתי את המספר על פתק ודחפתי מתחת למקלדת, ובסוף השיחה אמרתי לה, 'אבל תגידי לאראלה שתתקשר אליי'. החברה שלי בעבודה, יש לה המון קשיים כלכליים, והיא בקטע רוחני, אז היא אמרה לי להתכוונן, והנה אראלה התקשרה. אז אני אפנק את אותה חברה, שבדיוק עוברת דירה, והבטחתי לה שההובלה עליי.

"אני רוצה לומר שבדרך-כלל אני לא מהמרת; זה התחום של בעלי, שממלא לוטו וטוטו. אני חושבת שגורל האדם נמצא בידיים שלו. תכתבי את זה", היא מתפקעת מצחוק לבבי, "זה נשמע אינטליגנטי. אני יודעת שזה נראה סכום פעוט, במיוחד אחרי שנה שרצו לי סכומים בבנק, כי מכרתי וקניתי דירה. אבל זו מתנה משמיים. בינתיים גם אישרו לי הלוואה מהבנק. ואני אקח אותה, כי יש לי איך להחזיר. הכסף הזה ייתן לי רוגע וביטחון. זו המטרה של הכסף".

"מחכים לטלפון מאראלה"

במפעל הפיס החלו להקליט את השיחות של איידינגר כבר מזמן, כמו בכל מוקד המספק שירות. היה זה אילן דרור, מנהל אגף קשרי לקוחות, שהציע לערוך כמה שיחות ולשדר אותן. אף אחד לא חשב שהולכים לבנות על זה איזה קמפיין מסיבי. ובאמת, זמן קצר אחרי שידור השיחות הראשונות, המשיכו הלאה לקמפיין אחר. "אבל אז, בסוף אוקטובר, העלו שוב את התשדירים, ופתאום התקשרו אלינו מהמוקד ואמרו שיש מלא שיחות. אז הבנו שזה עובד", היא מגלה.

הגיע הזמן לשיחה האחרונה. אידיינגר חיכתה לזה. היא מכירה את הזוכה מ-1981, כשהחלה את עבודתה במפעל הפיס. הזוכה עבד אז בבנק הפועלים, ובנה את תהליך העבודה של מפעל הפיס מול הבנקים וחברות האשראי. "שלום לך", היא קוראת, "אתה יודע עם מי אתה מדבר?".

"עוד לא מזהה", עונה האיש, שמאז כבר הספיק לצאת לגמלאות.

"אראלה ממפעל הפיס".

"אני שומע אותך כל הזמן. בדיוק קניתי עכשיו פיס וזכיתי ב-10 שקלים".

"איך אתה מרגיש?".

"מחכים לטלפון מאראלה".

"יופי, כי התקשרתי לבשר לך שזכית במכונית".

"את מדברת ברצינות?".

"כן".

"חשבתי שכולם מקבלים טלפון מאראלה וזוכים במשהו, ואני מקבל טלפון על עדכון כתובת".

כעבור ימים אחדים מספר הפנסיונר השמח על המנוי העתיק שלו במפעל הפיס, ממש מיומה הראשון של תוכנית המנויים. "משוגע כמוני, כשהוא נוגע במספר, לא מחליף אותו. כשהייתי נער צעיר שלחתי פעם פתרון לתשבץ וזכיתי בסט לטיולים, ואז סבתי ז"ל אמרה לי, 'תמיד תנסה את המזל שלך, כי אתה תזכה'. אז אני ממשיך כמו שהיא אמרה לי. אני לא לוקח מאות כרטיסים, כי אם הקב"ה רוצה לתת, אז הוא יסתדר גם עם מספר אחד. אמנם רצינו את הפרס הראשון, אבל הגיעה מכונית ונקבל אותה ברצון".

- איפה היית בזמן שאראלה התקשרה?

"בדוכן מפעל הפיס. בכל יום ראשון ורביעי אני נוסע לתל-השומר להתעמלות משקמת, ושם יש דוכן מפעל הפיס, שבו קניתי כרטיס לגרד".

- אז אתה לא סומך על הקב"ה?

"סומך, אבל יש אפשרויות נוספות. מדי שבוע אני שולח לוטו וקונה משהו לגרד".

- ואתה צריך מכונית?

"בואי נאמר ככה: זה תמיד טוב. אני אחליף את המכונית של אשתי. אילו זו הייתה מכונית גדולה-גדולה, הייתי נותן לבתי, שיש לה ארבעה ילדים. אבל גם ככה נמכור את המכונית של אשתי, ואת מה שנקבל נוכל לתת לבת, שתחליף את הרכב שלה".

איידינגר מודה שיש לה ג'וב מלבב. תמיד עם בשורות טובות. היא מוקפת בצילומים של בני משפחתה, ומספרת בהתלהבות על חתונת בתה, אוטוטו בחודש פברואר.

- את עצמך מנויה?

"בטח. כשנולדה הבת הגדולה שלי, לפני 28 שנה, המחלקה עשתה לי מנוי מתנה, ואני המשכתי אותו".

- זכית?

"ב-20 וקצת, מאה. טרם זכיתי ממש, אבל אני אזכה".

- ואיך זה ייוודע לך?

"כשיכינו את הדף עם רשימת הזוכים, כבר יריצו את זה. ואז יעקב מיימון, מנהל המועדון והתפעול יתקשר אליי ויגיד: 'איידינגר, כבר הודעת לזוכים הבוקר?', ואז הוא יגיד, 'בואי, בואי, קחי את הרשימה'. ואז אני אקרא ליונה, בעלי, באמצע יום עבודה. יעקב תמיד אומר לי שאני לא אזכה, כי כבר זכיתי ביונה. אז אני אקרא ליונה, אתן לו את ההודעה ואגיד לו, 'קח, תקנה לך משהו יפה לחג'. או שאני אגיד לו, 'תתחיל לנוח'".

- במה הוא עובד?

"הוא צייר, אבל מתפרנס כקבלן שיפוצים".