פרץ חיות

דוראן דוראן, אחת הלהקות הכי מצליחות במחצית הראשונה של שנות ה-80, מייצגת דברים שונים לאנשים שונים. אלבומם החדש וה-13 חושף גם מרכיב קריטי שצובע את נוכחותם בחיינו, שתכף ימלאו לה 30 שנה, באור חדש ויקר ואחר. יש מי שרואים בהם חלק מתנועת ה"ניאו רומנטיקה" בפופ הבריטי, שבאה לאחר הפאנק ובמקביל לפיתוחים האלקטרוניים ששינו את צליל הפופ באותן שנים.

יש הכוללים אותם כחלק מ"הפלישה הבריטית השנייה": הרכבים מגוונים כמו היוריתמיקס, קאלצ'ר קלאב, פוליס ואף הדייר סטרייטס, שבראשית שנות ה-80 כבשו את מצעדי המכירות מעבר לאטלנטי, בארה"ב, בנוכחות בריטית מסיבית שכמותה לא התרחשה מאז שהביטלס, הרולינג סטונס והאנימלז נחתו באמריקה, ושטרם שוחזרה.

וסיבה עיקרית לפלישה הבריטית ההיא נעוצה ברשת אם.טי.וי. החדשה באותם ימים, וברור שלדוראן היה חלק חשוב בעיצוב השפה והתרבות הקליפיות, עם מצגות מושקעות ונוצצות שקיבעו את תדמיתם כפלייבויז החדשים שאזכורם מיד מעלה בדמיון חליפות מעצבים צבעוניות, דוגמניות ויאכטות בחופים אקזוטיים. דוראן היו כל אלה, אבל לטעמי היו בעיקר ילדים של דיויד בואי. והיו לו אלפי ילדים כמותם, שירשו ממנו גם חושים לדרמה ולאופנה, וגם סקרנות בריאה לנסות ולאחד השפעות משלל קצוות, מהאזורים היותר ניסיוניים של התרבות הפופולארית ועד לאופנות המסחריות הכי עדכניות.

דוראן העמידו סדרת להיטים קטלנית והיו לפסקול ההתבגרות של מיליונים. אבל היום, חודש לפני שיציינו 30 שנה להוצאת שירם הראשון, דוראן מייחדים עצמם מכל האפיונים הקבוצתיים הנ"ל, ולטעמי מתייצבים בעמדה די ייחודית ונדירה בעולם הפופ בכללו.

גרעין חי ומפכה

המון להקות התאחדו בשנים האחרונות, בעיקר כדי להתפרנס מהופעות אבל גם ליצירת אלבומים חדשים. וכך הפיקסיז, למשל, הרוויחו מכישרונם יותר משהתפרנסו ממנו בזמן אמת, ובאוהאוס והבי-52 הוציאו אלבומי קאמבק לא רעים. אבל אצל דוראן, ההתחיות הנוכחית באלבומם החדש והמוצלח, חושפת את הפרט אולי הכי מכריע ועקרוני בדי.אן.איי הלהקתי. ואין לו שום קשר לסגנון ולאופנה ולרוח הזמן, ואפילו לא לנוסטלגיה. מאחר שיש באלבום ארבעה שירים עם לחנים לא פחות ממצוינים, מסתבר שדוראן מתייחדת בכך שבשונה מכל הקולגות, ובשונה אפילו מלהקה שהיא לגמרי הרחק מעל הליגה שלהם בכל קנה מידה , הרולינג סטונס, יש אצלם עדיין גרעין חי ומפכה ומפעם ולפעמים מפעים של כתיבת שירים.

 דוראן דוראן / צלם: רויטרס

כבר ב-1993, בקאמבק המצוין שבמסגרתו אפילו הגיעו להופעה בתל אביב כשסיימון לה-בון הסולן התגלה כזייפן מדופלם, היו להם שני לחנים כבירים, Come undone וכמובן Ordinary world. הבלדה ההורסת והנצחית ההיא הייתה לטעמי רגע השיא שלהם ככותבים. באלבום החדש אין אף שיר כזה גדול, אבל ישנם כמה שמתקרבים.

ופה, לטעמי, להבדיל מהפיקסיז למשל שטרם מצאו בעצמם את היכולת לכתוב ולהקליט שירים חדשים, ולהבדיל אפילו ממאורות כמו מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדז שכבר למעלה מ-20 שנה לא כתבו שיר ענק אחד, מסתבר שדווקא הדוראנים, מי שלפעמים נתפסו כיפיופים קלי דעת וכמוזיקאים במשקל נוצה, משמרים בקרבם כוח יצירתי חי וחזק, בועט, נוכח, משכנע. נכון, רק לפני שלוש שנים הוציאו אלבום מזעזע, "טבח על השטיח האדום" שבו חברו למפיק ההיפ-הופ המצליח של התקופה ההיא, טימבאלאנד. ונכון שהם כבר לא תופסים נפח מסחרי עצום כבשנות ה-80 או באמצע ה-90.

ועדיין, השירים הטובים ממשיכים להגיע. כך שלא משנה מאיזו זווית מאירים את קריירת נערי השעשועים לשעבר או לשהווה הללו, האמת הכי עקבית ועמוקה של דוראן דוראן כבר לא קשורה לאופן בו היא מובילה או מגיבה לתמורות האמנותיות והמסחריות סביבה, אלא טמונה במש הו פנימי יותר ויפה יותר, בתפקוד הכי ראשוני שלהם כיוצרים.

כשרונסון פגש את לה-בון

ברור, ההיסטוריה הדוראנית עשירה לא רק בשיאים אלא גם ברגעי שפל, והאלבום החדש נהנה מבחירה מוצלחת במיוחד של מפיק מוזיקלי, מארק רונסון.

רונסון אירח את לה בון בשיר הנושא מאלבומו השלישי של רונסון שיצא לאחרונה ושלטעמי היה מאכזב וחלש. הסתבר בו שרונסון הוא בוודאי מפיק ענק (איימי ווינהאוס, לילי אלן) אבל כותב שירים לא יותר מבינוני. והפעם, כשרונסון פגש בגיבורי נעוריו המוצהרים כשהם בכושר כתיבה משובח, הניצוצות אכן ניתזים ומדליקים אש מבורכת.

נדמה שעיקר התרומה של רונסון היא באי התפשרות על טיב החומרים, ובחזרת דוראן לסביבה צלילית טבעית עבורם. אין כאן רטרו מובהק לשנות השיא שלהם, אבל ל"כל מה שאתה צריך זה עכשיו" יש צליל עדכני של מוזיקאים אסתטיקנים שרוצים מצד אחד לכבוש מסות של אוזניים ומצד שני חשוב להם להישמע אנינים ומסוגננים. עד כמה זה יצליח להם פיננסית? לא בטוח.

אחרי שני תקליטים כושלים מסחרית בחברת תקליטים גדולה, הם מפיצים הפעם בחברה עצמאית קטנה, וברור שהמדד הכלכלי לא יתבטא במכירות הדיגיטליות אלא ברכישות הכרטיסים להופעות. איני משוכנע שדוראן חמושים כעת במכונת קידום מכירות מספיק דורסנית. וכלל לא בטוח שלשיריהם החדשים יש מקום מובטח בנצח. אבל 30 ומשהו שנים אחרי שנוסדו, דוראן היא להקה נושמת, פועלת, מגורה ומגרה יותר מרוב הלהקות בנות זמנה או הוותיקות ממנה. הישג עצום למי שבשנות זוהרם התקשורת התעסקה בעיקר בתסרוקות ובבנות הזוג שלהם.

שימו לב במיוחד לשירים:

The Man Who Stole A Leopard

Leave A Light On