בזק? העובדים הולכים הביתה

לפני כ-3 שבועות חתמו נציגי ההסתדרות והנהלת בזק על הסכם קיבוצי חדש בחברה. ההסכם כולל הישגים מובהקים לעובדים: תוספת שכר של 6.25% לעובדים הקבועים, אופציות בשווי 700 מיליון שקל והענקת קביעות ל-660 עובדים שהועסקו מזה שנים במעמד ארעי.

אבל אחד הסעיפים בהסכם צריך לעורר היום דיון ציבורי, לכל הפחות: מדובר בהארכת תוקפו של סעיף בהסכם העבודה שנחתם ב-2006, ולפיו החברה רשאית לפטר בכל שנה עד 250 עובדים בני 45 ומעלה, וזאת עד שנת 2012.

כעת, הסכימה ההסתדרות שהסידור הזה יימשך עד שנת 2017. במילים אחרות, יותר ויותר מבוגרים הולכים הביתה, לא בדרכים פתלתלות אלא במסגרת מדיניות מוצהרת.

לכאורה, עובד בן 45 שיתבקש לפרוש, יכול לתבוע את החברה ואת ההסתדרות בגין עבירה על חוק שוויון זכויות בעבודה, שאוסר אפליה על רקע גיל. בפועל, פסיקות בתי הדין לעבודה הוכיחו בעבר שזה לא כל כך פשוט. המעסיק יכול לטעון כי הפיטורים נעשו בשל שכרו הגבוה של העובד, ולא בשל גילו המתקדם. פיטורים על רקע כלכלי הם לגיטימיים על פי הפסיקה הישראלית, ובזק מצידה יכולה להסביר כי היא נקבה בגיל 45 משום שרוב העובדים בגיל הזה הם עובדים ותיקים בשכר גבוה לאין שיעור מעובדים צעירים שנקלטים כיום בחברה. זה לא הגיל, זה רק תרגיל.

גם העובדה שההסתדרות וארגון העובדים הם צד בהסכם, וכי במקרים רבים מדובר ב"פרישה מרצון" המרופדת במענקים יפים (לעתים קרובות יש ויכוח על ההגדרה "מרצון"), לא מקלים על מי שיבקש לתבוע במקרה כזה. בשנת 1998 פוטר עובד של בזק במסגרת הסכם התייעלות שנחתם בין ההסתדרות לחברה, ולדבריו הפיטורים נעשו מחמת גילו. מה אמר על כך בית הדין לעבודה?

שאין לו כוונה להתערב בהסכם קיבוצי שנחתם בין שני צדדים ליחסי העבודה. במילים אחרות, ההסתדרות מקבלת חותמת כשרות גם למעשי עוול לכאורה, כל עוד הם חלק מהסכם קיבוצי תקף.

להצעיר את החברה

למרות הכשרות המשפטית, מוזרה ככל שתהיה, בבזק ובהסתדרות יכלו לעשות דברים אחרת. זכותה של החברה להפחית את רמות השכר בחברה, אבל אין לה זכות חוקית "להצעיר" את החברה כמדיניות מוצהרת. בהסכם הקיבוצי ניתן היה לקבוע כי ניתן לפטר או להוציא לפנסיה מוקדמת עובדים ברמות שכר מסוימות, או לחילופין לפטר עובדים בעקבות ביצועים ירודים.

גמישות ניהולית אמיתית היא כזאת שמאפשרת למעסיק לפטר עובד גרוע, אבל לפטר עובד כי הוא הגיע לגיל 45 ואולי גם אינו מקורב מספיק לוועד, זה כבר מעשה עוולה. מעבר להיבט החברתי, הדבר מעביר מסר בעייתי מאוד לשדרת העובדים בני ה-35-45. אלה יודעים כי בתוך שנים ספורות גם הם יכולים ללכת הביתה, וכך דווקא עובדים טובים יכולים לעזוב כדי למצוא מקום טוב יותר.

בשנים האחרונות מתגברים הקולות הקוראים להצמיד את גיל הפרישה לתוחלת החיים. אהרון פוגל, יו"ר מגדל ובעבר מנכ"ל משרד האוצר, מדבר על זה מזמן. ההיגיון פשוט לכאורה: אנחנו חיים יותר משחיינו בעבר, ועל כן אנחנו יכולים גם לעבוד יותר, ולחסוך יותר לעת פרישה. אבל האבסורד הוא שבעוד אנשים כמו פוגל מדברים על פרישה בגיל 70, חברה כמו בזק מוותרת על עובדים כבר בגיל 45 - כלומר 22 שנה לפני גיל הפרישה הנוכחי. בזק, כמובן, היא רק דוגמה.

עובדים רבים מוצאים את עצמם מחוץ לשוק העבודה שנים לפני גיל הפרישה, ומרגע שהם פוטרו זו משימה כמעט בלתי אפשרית למצוא מקום עבודה חדש שיקלוט אותם. אחד המקרים המפורסמים הוא זה של יצחק גת, מנכ"ל אלישרא. בשנת 2007 הוא ערך כינוס מיוחד של עובדים צעירים, ואמר: "אני רוצה לראות בחברה עובדים צעירים עם שיער שחור, ולא אנשים עם שערות לבנות". גת, בעצמו בן 60 באותם ימים (כמה אירוני), טען כי דבריו "הוצאו מהקשרם".

בחברות שבהן להסתדרות יש כוח ארגוני, לעתים העובדים הם אלה שמבקשים לפרוש מוקדם יותר. ההסתדרות דואגת לפיצויים מוגדלים ולמענקים יפים, וככה כל הצדדים מרוצים. הבעיה היא שתמיכת ההסתדרות במהלכים שכאלה מחזקת את הלגיטימציה של המעסיקים לפטר עובדים בני 45 ומעלה גם במקומות עבודה שבהם להסתדרות אין כל דריסת רגל. שם, כשהעובד הולך הביתה הוא הולך הביתה.

הוא לא מטייל בעולם. המקרה של בזק רלוונטי גם לנקודה הזאת: העובדים בבזק אמנם מאורגנים, אבל העובדים של פלאפון, שבבעלות הקבוצה, מועסקים כולם בחוזים אישיים. עכשיו נסו לדמיין שגם החברה הסלולרית תאמץ את הגישה ש"הכי טוב בבית" - למבוגרים כמובן.