על נמני והשמחה לאיד

בסופו של דבר, מדובר בסיפור פשוט: מנהל שביצועיו היו עלובים בהשוואה לציפיות הבעלים פוטר על-ידו. אז מה הפך את סאגת נמני לטלנובלה שפותחת מהדורות חדשות והופכת לשיחת-היום?

כמעט הכול: נער אלמוני שהופך לגיבור ולסמל יציאת מכבי תל אביב מ-13 שנים נטולות-אליפות לדרך חדשה, טיפוס מהיר למעלה, מעבר לחו"ל, כישלון בניכר, חזרה "הביתה", סכסוך מתוקשר עם מאמן ותיק, בעלים שמעדיף את הכוכב על פני המאמן, כוכב שהופך מכדורגלן מחונן לפוליטיקאי מחונן לא פחות וטווה את בסיס הכוח שלו בקרב האוהדים, שקמים לתבוע את עלבונו בסכסוך עם מאמן חדש ועם הבעלים.

העמדת הגיבור מעל לקבוצה, ומאוחר יותר בראשה, כשברקע, כל מי שמתנגד לו בא על "עונשו": שלמה שרף, ניר קלינגר, ברוך דגו, רן בן-שמעון - כל מי שעיניו בראשו ראה שכמו במשל יותם התנ"כי: האש שתצא מן האטד, עוד תאכל את ארזי הלבנון.

ואז מגיע לשכונה בחור חדש: עם המון כסף ועם מה שנראה כרצון טוב. אפילו הוא, שבא מרחוק, לא רצה ללכת "ראש בראש" עם הכוכב/סמל/מנג'ר, וכנראה הבין שהעסק תקוע. מה שכן, בניגוד לקודמיו, היו לו בכיס יותר ממאה מיליון שקל כדי להוכיח את זה גם לאחרון החסידים השוטים. נמני קיבל לידיו תקציב אדיר ופשוט בזבז אותו: לא הישגים, לא ביצועים, לא מוטיבציה בקרב עובדי הארגון. אפילו הלקוחות הנאמנים ביותר כבר החלו למחות, וברגע שארגון שוב כשל בעימות ישיר מול המתחרים, החליט הבעלים שזהו, בשלו התנאים להדחת המנהל הכריזמטי. ואגב כך, גולדהר אפילו לא הסתיר את סלידתו מ"הנדוניה" שהורישו לו קודמיו: האיש הכי חזק בכדורגל הישראלי בדור האחרון, פוטר בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית.

לא מעט אוהדים של קבוצות יריבות, שמחו השבוע לאיד. לא ברור בדיוק על מה השמחה: באיחור של כ-11 שנים ניצח המכביזם את השבתאות. לו אני אוהד הפועל, הייתי מתחיל לחשב את קיצי לאחור.

 אבי נימני / צלם: טל אביב