מישהו פה יצטרך ללכת הביתה

חשבתם פעם מה היה קורה אם בכל פעם שאנחנו צועקים על מישהו שהוא נכשל, שיתפטר ושיילך הביתה, הוא באמת היה עושה את זה?

קחו לדוגמה את השבוע החולף, שהיה יחסית רגוע. האזכרה להרוגי השריפה בכרמל אתמול (ד') היתה כל דבר חוץ ממכובדת. לפי הכיסוי התקשורתי, האירוע הפך לקריאה עצבנית לנבחרי הציבור להתפטר.

בתחילת השבוע גם שר הביטחון, אהוד ברק, חטף את הסטירה שלו, כי אכזב את הממשל האמריקני ואיבד את אמינותו. "יאללה, הביתה", קראו הכותרות בתקשורת.

מישהו ספר כמה פעמים קראו לביבי להתפטר מאז שהוא ראש ממשלה? או איזה מספר מקבלת הקריאה הנוכחית לברק ללכת הביתה? או כמה פעמים אמרו לליברמן לעוף? או כמה פעמים ליברמן עצמו לקח את היוזמה לנפנף מישהו אחר?

לפעמים נדמה כי פרשני התקשורת אצלנו מקבלים את ההשראה שלהם מז'אנר הריאליטי. פעם בשבוע הם צריכים לקרוא למישהו להתפטר, להגיד לו ללכת הביתה, להתלהם קצת - ולהירגע עד הפרק הבא. פלא שעם תרבות כזאת הרייטינג של "האח הגדול" עובר את ה-30%?

"האח הגדול" הוא כמובן המלך, אבל הוא לא היחיד שמתגורר בארמון הזבל: לאורך השנה מדיחים על מסך הטלוויזיה הישראלי משהו כמו 100 אנשים, שיוצאים מושפלים ומאוכזבים ו"הולכים הביתה", ובסוף מכתירים מישהו למלך, בעיקר בגלל שהוא לא עשה כלום. או יותר נכון - בעיקר בגלל שתיחמן, התלכלך והיה יותר מניפולטיבי משאר הכלומניקים בסביבה.

השבוע התפרסם ב-ynet מחקר פסיכולוגי שהראה כי מאפייני הנרקיסיזם הישראלי נמצאים בעלייה, ולעומתם יש ירידה חדה באמפתיה האנושית. זה לא מאוד מפתיע, ומסתדר יופי עם תרבות הלינצ'ים שבכל שבוע קוראת לקורבן תורן ללכת הביתה (והוא כמובן מתעלם באלגנטיות), ועם פרקי ההדחה עתירי הרייטינג בטלוויזיה.

נדמה שכולם מעדיפים את המסר הנרקיסיסטי והשטוח, כי הוא קליט ופופולרי. הוא גם חוסך את כל הצורך בחשיבה אמיתית או בלקיחת אחריות על מה שיוצא לך מהפה.

הפופולריות הפכה למטרה, וכמעט אף אחד לא משתמש בה כאמצעי. הרי אם אתה פופולרי, אתה חייב לשמור על המקום שלך. ואם אתה רוצה לשמור על המקום שלך, כדאי שתאמר את מה שכולם רוצים לשמוע. ומה יקרה אם לא? תרבות הלינצ'ים כבר תדאג להיכנס בך על כך שהעזת להגיד משהו לא כל-כך פופולרי, ויש סיכוי שהשבוע יהיה זה תורך להיות המסכן שכולם צועקים לו ללכת הביתה.

תראו, למשל, מה קרה השבוע ליוסי ביילין, שאמר שלדעתו צריך לתת חנינה למשה קצב כי הוא כבר נענש מספיק. אפשר לא להסכים עם הדעה של ביילין - תכל'ס, גם אני לא מסכימה איתה. אבל במסגרת תרבות הלינצ'ים, אין אצלנו דבר כזה סתם "לא להסכים".

הפטיש שחטף ביילין בראש בגלל הדעה שלו היה כבד. האם כבר אי-אפשר להביע דעה לא פופולרית וליצור שיחה, או ויכוח, שיש לו טיעונים לכאן ולכאן? האם הכול צריך להסתדר עם הלך-הרוח המיינסטרימי ואם לא - אז יאללה, ללכת הביתה?

משהו הלך לנו לאיבוד בדרך. הרי ברמה העקרונית, ככל שאתה יותר פופולרי - כך קל לך יותר להשיג את המטרות שלך. אבל הפופולריות ממכרת: עם הזמן מתחילים להאכיל את מפלצת התהילה והרייטינג בעקרונות ובקווים אדומים, שוכחים מה היו המטרות ומפסיקים לשים לב לסוג האנשים שמשתרכים מאחוריך.

העניין הוא שהמציאות היא לא ריאליטי. בחיים האמיתיים זה לא נגמר בהדחה. בחיים האמיתיים יש דרך, בדרך טועים, אך מנסים לתקן ולהשתפר.

האם זה באמת מפליא שנבחרי הציבור שלנו עסוקים רק ב"הישרדות"? הרי הם מגיבים לז'אנר שאנחנו, אנשי התקשורת, יצרנו.

אם לא נחשוב על דרך נכונה ועל תיקון, אלא רק נתמקד במודח השבוע, אני לא ממש מצליחה להבין לאן ניקח את זה. נניח שנצליח, ובסוף באמת כולם יילכו הביתה. מי יישאר אחרי שנחזור מהפרסומות?