היא מתפרקת לגורמיה

זה עומד להיות אחד השינויים הטריטוריאליים הגדולים ביותר של זמננו. אם יתממשו הציפיות הכמעט-כלליות, ביום א' יצביעו תושבי דרום סודן במשאל-עם בעד עצמאות. הארץ הגדולה ביותר באפריקה - 2.5 מיליון קמ"ר, גדולה יותר ממערב אירופה - תתפרק.

העולם לא צפה באקט כזה מאז התפצלה פקיסטן, ב-1972, ומחלציה בקעה בנגלדש. אפריקה ראתה משהו מעין זה ב-1993, כאשר אתיופיה ויתרה על אריתריאה. אבל אריתריאה הייתה נפרדת עוד לפני שסופחה. סומליה התפוררה, ועל הריסותיה קמו מדינות דה-פאקטו, אבל איש אינו מכיר בקיומן. בחצי מאה של עצמאות אפריקנית לא חזינו בפירוקה הרשמי של ארץ מרכזית.

הייתה לזה סיבה טובה: מנהיגי הדור הראשון של עצמאות אפריקה חששו כי כל ניסיון לתקן גבולות יהיה שקול כנגד פתיחתה של תיבת פנדורה. בסוף שנות ה-60 ניסו בני עם האיבו לפרוש מניגריה. התוצאה הטראגית הייתה מלחמת אזרחים, שמתו בה אולי מיליון בני אדם. כמעט כל ארצות אפריקה והרוב הגדול של מדינות העולם תמכו ב"שלמותה הטריטוריאלית" של ניגריה.

בסודן עצמה פרצה מלחמה ימים אחדים לאחר שקיבלה את עצמאותה מבריטניה, ב-1956. השבטים הדרומיים - נוצרים ומאמיני דתות אפריקניות - לחמו במשך 17 שנה. ב-1972 הם חתמו הסכם שלום תמורת אוטונומיה מוגבלת. 11 שנה אחר כך, הממשלה הערבית בחארטום חזרה בה. היא כפתה את חוקי השאריעה. מלחמה חדשה פרצה, והיא נמשכה עד 2005. נאמר אז על אדמת הדרום, שהיא "אינה יכולה עוד להכיל את המתים". אולי שני מיליון נספו. במרוצת המלחמה השנייה, אלפי נשים ונערות נמכרו לעבדות.

חילונית ודמוקרטית? לא כאן

הסכם השלום השני במלחמות דרום סודן נחתם לפני חמש שנים. הוא היה יוצא דופן. בפעם הראשונה בתולדות אפריקה הוסכם, כי לאוכלוסיית מיעוט תינתן האפשרות להכריע באופן דמוקרטי, אם היא רוצה לשנות את הגבולות הקולוניאליים, ולצאת החוצה.

קצת קשה לרדת אל סוף דעתם של חותמי ההסכם. אחד מהם, המנהיג הכריזמטי של הדרום, ג'ון גאראנג, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטה אמריקנית, נספה בתאונת מסוק מיד לאחר החתימה. השני, הרודן הצבאי של סודן, חסן אל בשיר, מבוקש על ידי האינטרפול, בחשד של פשעים נגד האנושות, על התנהגותו כלפי מורדים לא-ערביים אחרים בסודן, הדארפורים.

על גאראנג אומרים, שהוא דווקא רצה מדינה סודאנית מאוחדת, ובלבד שהיא תהיה רב-לאומית וחילונית. הוא לא היה מוכן להסתפק בביטול השאריעה בדרום הלא-מוסלמי. הוא רצה שהיא תבוטל בכל מקום. יורשו, סאלבה קיר (Kiir), עם הרבה פחות כריזמה וחזון, רצה מלכתחילה מדינה עצמאית. נראה שהחיפושים אחר מדינה חילונית ודמוקרטית במזרח התיכון יימשכו עוד זמן רב.

את האיבה בין דרום לצפון לא המציאו שליטים אירופיים. יש לה היסטוריה ארוכה ומצמררת. ההגמוניה הערבית-מוסלמית בסודן הייתה כרוכה עוד מתחילת המאה ה-19 באינטרסים המסחריים של סוחרי עבדים. הדרום היה כר הפעולה העיקרי שלהם. ב-1869 דיווח שליח בריטי, כי כל הדרום "היה לשממה. האוכלוסייה נמלטה. אין בנמצא אף כפר אחד. זו התוצאה הוודאית של מה שעוללו הסוחרים מחארטום. הם חוטפים את הנשים ואת הילדים לעבדות, והם שודדים והורסים כל מקום שבו דורכת כף רגלם".

סין שונאת "פצלנים"

צדקת עניינם של הדרומיים אינה מוטלת בספק. אבל צדק לבדו אינו יכול להסביר את הסכמת המשטר בחארטום לנוסחת הפירוק. את ההסבר צריך לחפש בחרדה שתקפה את בשיר, כאשר ארה"ב אסרה מלחמה על הטרור. עד 2001, סודן בהנהגתו נחשבה לסייענית של אל קאעידה. טילים אמריקניים שוגרו נגד חארטום עוד ב-1998. בשיר קיווה, שפיוס עם הדרומיים ישכך את הלחץ עליו. הוא הניח כנראה שיימצא לו מוצא מן הפירוק. יתכן שהוא קיווה לעזרה סינית.

הסינים הם כיום בעלי האינטרס הזרים העיקריים בסודן. הם צורכים 60% מן הנפט שסודן מפיקה (בערך 450 אלף חביות ביום). רוב הנפט הזה בא מן הדרום, אם כי הוא מזוקק ומיוצא מן הצפון. מלכתחילה הסינים התנגדו לפירוק סודן, גם מסיבות מעשיות, וגם מפני שפירוק על רקע אתני מעורר אצלם רתיעה אינסטינקטיבית.

הם מאמינים מושבעים בשלמויות טריטוריאליות. "פצלנים", או "פרקנים", הן המלים הגסות ביתר בעגה הדיפלומטית הסינית. הן משמשות לתיאור הדלאי לאמה, או מנהיגים מוסלמיים בשינגיאנג, או פטריוטים טייוואניים המעיזים שלא להאמין בקדושת גבולותיה של סין.

אבל עכשיו נראה שסין הסכינה לפירוק. היא פתחה קונסוליה בג'ובה, בירת הדרום. היא עשויה לממן צינור נפט מן הדרום אל נמל בחופי קניה. היא תשמח להיות פטרונית הדרום, והיא לא תתקשה במיוחד לממן פטרונות כזאת. גם ארה"ב מבטיחה עזרה. השכנות האפריקניות מדרום לא יצטערו לראות את גבולן עם סודן נעלם. אוגנדה תמכה במשך שנים רבות במורדים הדרומיים.

אידי אמין דווקא היה סודני

מה שמביא אותנו לבסוף אל השאלה הישראלית. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, יועצים צבאיים של ישראל סייעו למורדים הדרומיים מבסיסים באוגנדה. איש הקשר העיקרי של הדרומיים באוגנדה היה גנרל אידי אמין דאדא, שמשפחתו באה מדרום סודן. נשיא אוגנדה בזמן ההוא, מילטון אובוטה, האשים אחר כך את ישראל כי היא הייתה בסוד ההפיכה הצבאית שאמין חולל נגדו.

הוא, אובוטה, רצה לסיים את העזרה לדרום-סודנים. ישראל רצתה להוסיף ולאיים על הבטן הרכה של מצרים. התלהבותו של אמין למלחמה בסודן הייתה כל כך גדולה עד שישראל הייתה צריכה לצנן אותה. הוא רצה שישראל תספק לו מפציצים ארוכי טווח, כדי שיוכל להטיל פצצות על חארטום. המלחמה הסתיימה ב-1972, לאמין לא היה עוד צורך בישראל, והוא ניתק איתה את היחסים.

למצרים יש סיוט רב שנים, ששכניה מדרום יטו יום אחד את מי הנילוס, ויסגרו את הברז המצרי. איום על היציבות בסודן, כמו גם באתיופיה, מהלך אימים על מצרים. עד הרגע האחרון היא קיוותה למנוע את פירוק סודן, או לפחות לדחות אותו בכמה שנים. השבוע היא הכריזה שתקבל את תוצאות משאל העם.

גם הרודן בשיר הודיע שיקבל, במהלך ביקור ידידותי בג'ובה, בשבוע שעבר. אבל בנפרד, הוא הזהיר כי פרישה דרומית תפטור אותו מכל העכבות. הוא יכונן רפובליקה אסלאמית, שערבית תהיה לשונה הרשמית היחידה. מאות אלפי דרומיים המוסיפים להתגורר בצפון יאבדו את זכויות האזרח שלהם.

מעטים מאמינים שהולדת דרום סודן תהיה קלה. אם נניח שמשאל העם יושלם בהצלחה, ויכריע לטובת עצמאות, צפויים לסודן כמה חודשים מסובכים להפליא. שתי המדינות היורשות יצטרכו לפתור בעיות גבול ולהתחלק בנכסים. עושר הנפט לא יהיה שמור לבעליו בלבד. התוכל דרום סודן להחזיק מעמד? היפנה הצפון בכיוון אסלאמיסטי רדיקלי? הינסו עוד אפריקנים לפרק ארצות לא-טבעיות? היתנופף דגל ישראלי גלוי בג'ובה?

כך או כך, ארץ חדשה נולדת עם אנשים גבוהים מאוד. הדינקה של דרום סודן תוארו במרוצת השנים כ"ענקים", במידה גדולה של הפרזה. אבל הם נוטים להיות משכמם ומעלה. נראה עד כמה יצליחו להתעלות.