מגבלות המשפט על-פי וינרוט

"היא תופסת עניין בלי 'לנעוץ בו שיניים', ואף פעם לא שוכחת שהיא מופיעה מול בני אדם. יש לה רגישות לאדם שהיא מעמידה לדין. היא יודעת את מגבלות המשפט, לא מתלהמת, לא פוגעת בנאשמים מעבר למה שדרוש". את הדברים הללו אמר ביום רביעי האחרון ל"גלובס" עו"ד יעקב וינרוט על התובעת במשפט האונס של הנשיא לשעבר, משה קצב, עו"ד רונית עמיאל.

בקוראנו את שבחיו של עו"ד וינרוט לעו"ד עמיאל לא ניתן להתעלם מכך שבימים אלה הוא עצמו עומד לדין באשמה של מתן שוחד לשוקי ויטה, מי שהיה פקיד השומה של גוש דן, ומאז תחילת המשפט מנהל ויכוחים קשים ובלתי פוסקים עם התובעת המובילה במשפטו, עו"ד שרון כהנא מפרקליטות מיסוי וכלכלה.

את מה שחושב וינרוט על עו"ד כהנא הוא לא צריך להגיד בראיון, די להקשיב להערות הסרקסטיות ולהקנטות שהוא "יורה" לעברה בדיונים. בעצם, מספיק להסתכל על פניו המאדימות כשהיא מדברת.

אין להאשים אותו על כך. גם אם היא עושה זאת במסגרת עבודתה, כהנא נבחרה לשחק את התפקיד של זו שמנסה להחריב את חייו, לא פחות. ניתן רק לנחש מה היה אומר וינרוט על עו"ד עמיאל לו היתה נכנסת בנעליה של עו"ד כהנא.

כשוינרוט מדבר על הכרתה של עמיאל ב"מגבלות המשפט", הוא בעצם מדבר על עצמו. למעשה, וינרוט השתמש באותו הביטוי ממש, יותר מפעם אחת, במשפטו.

"אנחנו יודעים את מגבלות המשפט. משפט זה טרגדיה", הגן וינרוט על עצמו בעדות הראשית שנתן באוקטובר, והסביר כי אינו מבין איך עצם הייצוג שלו את ויטה יכול להוות שוחד.

חסידיו מסבירים כי מערכת המשפט, ובראשה פרקליטות מיסוי וכלכלה, הגישו נגדו כתב אישום ספקולטיבי ומופרך, שנכנס ללא צורך למערכת יחסים שבין עורך דין ללקוח, מתעלם ממגבלות המשפט ונובע ממניעים של עודף אמביציה ושל תאוות פרסום.

מקרה ייחודי

השבוע מסתיים שלב ההוכחות במשפט הדרמטי של עו"ד וינרוט, שהתנהל על-ידי השופט גלעד נויטל ביעילות מופתית וכמעט חסרת תקדים למשפט פלילי בסדר הגודל הזה.

עדים רבים - וביניהם המפכ"ל הנכנס, יוחנן דנינו; נציבת מס הכנסה לשעבר, טלי ירון-אלדר; וראש הרשות לאיסור על הלבנת הון לשעבר, יהודה שפר - הועלו לדוכן העדים בידי התביעה, כדי להוכיח כי הנאשמים ניהלו ביניהם מערכת יחסים מושחתת של "יד רוחצת יד", שבה ייצג וינרוט את ויטה תמורת שכר-טרחה מופחת, בתמורה לכך שויטה הטיב עם לקוחותיו עתירי הממון של וינרוט, בהם מיכאל צ'רנוי וארקדי גאידמק - שמצידם שילמו לוינרוט מיליוני שקלים כשכר-טרחה.

בניגוד לרוב המשפטים הפליליים, במשפט וינרוט-ויטה המחלוקות העובדתיות בין התביעה להגנה הן מינוריות.

בסופו של יום תיפול ההכרעה בשאלה אם להרשיע את וינרוט בעבירה של מתן שוחד סביב היסוד הנפשי של העבירה ועל בסיס האמון או אי-האמון, שייתן השופט בטענתו, כי בעת שהחליט לייצג את ויטה תמורת שכר-טרחה מופחת, הוא עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים בלבד, כפי שנהג פעמים רבות כלפי לקוחות דומים במצבם לויטה, שהיה שליח ציבור, שידו אינה משגת לשלם שכר-טרחה גבוה.

לא כדאי לקנא בשופט נויטל. ההכרעה בשאלה אם לוינרוט היתה כוונה פלילית היא קשה מאוד. מצד אחד, ההגנה העלתה שורה ארוכה ומרשימה של עדים שאישרו, לכאורה, את טענותיו של וינרוט, כי לאורך השנים הוא נהג להעניק ייצוג משפטי בעבור שכר-טרחה מופחת או בחינם ללקוחות שאיתם חש הזדהות מיוחדת, או שהיו במצוקה ונזקקו לסיועו, ללא שביקש לעצמו דבר בתמורה; מצד שני, המקרה של ויטה היה שונה וייחודי, בכך שבמקביל פעל ויטה מול לקוחותיו העשירים ביותר של וינרוט, שמהם, כאמור, זכה לקבל מיליוני שקלים;

"מצד שלישי", כל מקרה הוא ייחודי, ורף ההוכחה במשפט הפלילי צריך להיות מעבר לכל ספק סביר; "מצד רביעי", וינרוט הוא פרקליט ותיק, חכם, מתוחכם, וקשה להניח שלא היה מודע לניגוד העניינים שאליו נכנס בייצגו את ויטה; "מצד חמישי", יש פער גדול בין ניגוד עניינים לבין הרשעה בעבירת שוחד. כאמור, סבוך, סבוך מאוד.

אם תשאלו את וינרוט, כל שופט המכיר במגבלות המשפט ושאינו שוכח שעומדים מולו בני אדם, יהיה חייב להוציא אותו זכאי.