הנה סיפור שהיה או לא היה, אבל ככה מספרים אותו: בזמן שהיה נער צעיר שחי בחוות עבדים באזור מיסיסיפי, רוברט ג'ונסון חלם להפוך להיות נגן הבלוז הגדול בכל הזמנים. בעצם, זה היה יותר מחלום. זה היה הדבר היחיד. בשביל ילד שחור שתקוע בחיים בהם אין נקודות יציאה, בלוז היתה הדרך של ג'ונסון לזכות בפנים משלו. בקול ייחודי. במשמעות.
אבל איך הופכים להיות נגן בלוז מהסוג הזה? ג'ונסון שאל אנשים. ניגן בגיטרה. הקשיב למוזיקה. יום אחד מישהו הציע לו ללכת לצומת דרכים לא רחוק מהמקום בו הוא חי, כדי לפגוש מישהו שיכול לעזור לו להגשים את החלום. כשג'ונסון הגיע למקום, מישהו אכן חיכה לו, לקח את הגיטרה מהידיים שלו, כיוון אותה קצת, וניגן עליה כמה שירים. כשהוא החזיר את הגיטרה לידיים של ג'ונסון, הוא נתן לו את האפשרות להגשים את החלום. אותו מישהו היה השטן. התמורה אותה הוא ביקש היתה נשמתו של ג'ונסון. העסקה נחתמה. אולי באיזה שיר בלוז. אולי בכוסית וויסקי. אולי זה לא קרה מעולם, אבל דבר אחד בטוח: רוברט ג'ונסון התבגר להיות נגן הבלוז הכי גדול בעולם ואחד מהאבות הרוחניים של הרוק'נרול.
ג'ונסון נולד ב-8 במאי 1911 במיסיסיפי ושוטט רוב ימיו בדרכים, שתה הרבה וויסקי, כבש הרבה בחורות והיה בעל כישרון נדיר לשחזר על הגיטרה חצאי שירים ששמע במקומות שונים. הוא ניגן באסמים, חוות, ברים, מאורות, מסילות רכבת - בכל מקום שבו היו אנשים שמוכנים להקשיב. ככה לפחות מספרים. ג'ונסון השאיר מאחוריו מעט מאוד פיסות חיים מתועדות. רק שתי תמונות שלו שרדו, והוא הקליט בסך-הכל 29 שירים שהפכו לתנ"ך של כל מי שהחזיק גיטרה אי-פעם, כולל אנשים כמו אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס. אפילו מקום קבורתו לא ברור, ולפחות בשלושה בתי-קברות באזור מיסיסיפי ישנן מצבות עם שמו. מה שבכל זאת אנחנו יודעים עליו: ב-16 באוגוסט 1938 (אותו תאריך שבו אלביס נפטר כמעט 40 שנה לאחר מכן), ג'ונסון בילה עוד לילה של נגינה ונשים, עד שלקח לגימה קטלנית מבקבוק וויסקי מורעל שהגיש לו בעל נבגד. כאן גם השטן לא יכול היה לעזור. רוברט ג'ונסון מצא את מותו וייסד את המועדון הכי מפואר בתולדות הרוק'נרול: מועדון 27.
עדיף להישרף מאשר לדעוך
"אני לא רוצה להיות חלק ממועדון שמוכן לקבל מישהו כמוני כחבר", אמר פעם גראוצ'ו מרקס. אני מניח שכל אחד מחברי מועדון 27, מלבד קורט קוביין, היו שמחים לאמץ את האמרה הזו, רק שבמקרה הזה לא מדובר במועדון שבוחרים להיות חלק ממנו, אלא כזה שאוסף אותך אליו, בדיוק בזמן שאינך יכול להתנגד יותר. התנאים הבסיסיים: מוות בגיל 27. התנאים הנלווים: כישרון עצום, כריזמה, וטונות של הרס עצמי.
מלבד רוברט ג'ונסון, החברים הבולטים במועדון הזה שמונה מעל 40 חברים, הם ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין ובראיין ג'ונס (המייסד של הרולינג סטונס). קוביין היה האחרון שהצטרף למועדון, ובמקום מסוים אישר את חשיבותו בתולדות הרוק. עבור קוביין, המועדון היה אובססיה של ממש. כשהיה נער צעיר אמר לחברו ללימודים: "אני רוצה להיות עשיר ומפורסם ואז לירות בעצמי כמו שהנדריקס עשה". לכאורה, אי-אפשר ללמוד הרבה מהמשפט הזה. כולנו אמרנו אותו פעם- פעמיים בתיכון, כדי להרשים בחורות, או כי האמנו שהחיים עוד יזמנו לנו מפגש עם כל החלומות על תהילה.
אצל קוביין הסיפור היה אחר. לא רק שהחלומות שלו והכישרון שלו התחברו, הוא גם נמשך באמת לרעיון של מוות צעיר. ביום שנמצאה גופתו ב-8 באפריל 1994 בביתו בסיאטל, ירוי בראשו, כשרובה ציד מונח לצידו והאלבום Automatic for the people של אר.אי.אם מתנגן ברקע, מילותיה הראשונות של אימו, וונדי קוביין אוק'ונור, היו: "עכשיו הוא הצטרף למועדון המטופש הזה. אמרתי לו לא ללכת ולהצטרף למועדון המטופש הזה". אבל קוביין, אכול מסמים, מחלות פיזיות ונפשיות, וקבור תחת התהילה והציפיות ממנו, ידע שלא נותר לו עוד הרבה זמן במקום הזה, והעדיף ללכת ולהצטרף אל הגיבורים שלו. במכתב שהשאיר אחריו ציטט את השורה "It's better to burn out than to fade away" הלקוחה משיר של ניל יאנג. בעיני רבים זה המשפט שמתמצת את מהות הרוק'נרול.
האבנים המידרדרות
בין רוברט ג'ונסון לקורט קוביין, האגדה סביב מועדון 27, נוצרה תוך שנתיים, בין השנים 1969-1971, השנים שסימנו את דעיכתו של דור ילדי-הפרחים שחברי המועדון היו הגיבורים שלו והאייקונים שליוו את מהפכת הסיקסטיז. באופן די מצמרר זה גם התחיל ונגמר באותו תאריך: 3 ביולי. זה היה יום שבו מת בראיין ג'ונס, אולי החבר הכי פחות מוכר במחלקת הוי. איי. פי של המועדון.
ג'ונס היה המייסד והאיש המרכזי ברולינג סטונס בשנים הראשונות שלהם, והאיש שגייס ללהקה את קית' ריצ'ארדס ומיק ג'אגר. ג'ונס נחשב לעילוי מוזיקלי, והוא חלם להפוך את הסטונס ללהקת הבלוז האנגלית הגדולה ביותר. מכיוון שראה איך הביטלס ואלביס כבשו את העולם דרך קהל הנערות הצעירות, הוא חיפש סולן כריזמטי שיפנה לקהל היעד הזה. עינו התבייתה על מיק ג'אגר שהופיע אז עם כל מיני הרכבים במועדונים באנגליה והוא צירף אותו לחבורה.
אחרי שהסטונס התגבשו והחלו להקליט אלבומים, למרות שעדיין לא היו הצלחה מסחררת, ג'ונס, שגם כך היה חסר-ביטחון עם אישיות גבולית, שקע יותר ויותר בסמים ואלכוהול, וסשנים שלמים של הלהקה באולפן נגמרו כשהוא שוכב על הרצפה, רדום, עם הגיטרה ביד. בניסיון אחרון לשקם את החבורה החליטו ג'ונס, ג'אגר וריצ'ארדס לצאת לחופשה במרוקו, אבל ג'ונס חלה והתעכב כמה ימים בצרפת. בזמן היעדרו ריצ'ארדס וחברתו של ג'ונס פצחו ברומן וכשג'ונס הצטרף אליהם והדבר התגלה, הפיצוץ היה בלתי-נמנע. הוא פרץ מסומם לחדר בו שהתה חברתו, עם שתי זונות, והכריח אותה להצטרף אליהם לאורגיה. לאחר שסירבה הוא הכה אותה והרס את החדר, והיא ברחה לחדרו של ריצ'ארדס והם נמלטו מג'ונס.
כמה חודשים אחר-כך, הוא פוטר מהלהקה ועבר לגור ב-Cotchford Farm, שהיתה שייכת פעם לא.א. מילן מחבר "פו הדוב". ג'ונס, שהיה אב לחמישה ילדים שסירב להכיר בהם, המשיך לנהל בימיו האחרונים חיים שכללו הרבה אלכוהול וסמים, אבל מכרים סיפרו שהוא במצב רוח טוב. הסטונס הבטיחו לו צ'ק נכבד של כמעט 2 מיליון דולר בתור פיצוי, והוא אסף נגנים להרכב חדש. אבל ב-3 ביולי 1969, בעת ששהה באחוזה יחד עם חברתו, הוא שתה קצת יותר מדי והחליט להיכנס לבריכה. החברה בדיוק יצאה לקנות סיגריות. כשהיא חזרה היא מצאה אותו צף על המים, כשהחלק הלא נכון של הראש שלו בתוכם.
תסלחו לו בזמן שהוא מנשק את השמיים
שנה אחרי ג'ונס, גם ג'ימי הנדריקס הצטרף למועדון. הנדריקס, כמו החברים האחרים במועדון, הגיע ממשפחה מפורקת. הוא נולד בסיאטל וושינגטון, לאמא צעירה ואבא מבוגר. המשפחה היתה ענייה, שני ההורים היו אלכוהוליסטים, והם עברו מעיר לעיר, מחפשים עבודה או צדקה. כשהיה בן 9 אימו נפטרה ואביו שקע יותר ויותר לתוך האלכוהול והפך אלים יותר. ג'ימי היה ילד בודד וביישן. את הגאולה שלו הוא מצא דרך גיטרה והיא היתה הדבר הכי קרוב אליו בעולם: הוא תמיד היה עם גיטרה ביד. הוא ניגן בכל הזדמנות. ישן איתה במיטה. היא היתה מעין הארכה של גופו. כמו עוד יד. עוד רגל.
את הקריירה שלו הוא החל במועדונים בעיר הולדתו, אך שתי הסתבכויות עם המשטרה בעקבות פריצה לרכב, הובילו אותו לצבא. לפני הגיוס הוא נפטר מהגיטרה שלו. אחרי שנה בצבא הוא שוחרר מהשירות על חוסר התאמה והלך להוציא את הגיטרה ממשכון. בשלוש השנים לאחר-מכן הוא ניגן ללא הפסקה בברים, בהופעות מזדמנות וגם עם אמנים ידועים כמו ליטל ריצ'ארד ואייק וטינה טרנר, אבל הוא לא החזיק מעמד בשום מקום בגלל בעיות משמעת. לפחות לפי הגרסה הרשמית. במציאות, הסיבה שבגללה הוא פוטר היתה שהוא פשוט העלים בנגינתו את כל מי שעמד לצידו, לא משנה כמה גדול הוא היה.
ב-1965 הנדריקס החל להופיע בניו יורק, ואחרי שנה של הופעות הוא תפס את עינה של לינדה קית', חברתו של קית' ריצ'ארדס מהסטונס, שהחלה להביא אנשים חשובים לראות אותו מנגן, עד שלבסוף חתם עם צ'אס הנדלר (שהיה במשך שנים רבות חלק מהאנימלס) ולקח אותו ללונדון. בלונדון הקריירה של הנדריקס החלה לפרוח ולראשונה בחייו הוא גם נכנס למערכת יחסים רצינית, עם בחורה שיצאה בעבר עם בראיין ג'ונס מהסטונס...
רגע המפנה בקריירה של הנדריקס היה כשהגיע להופעה של להקת Cream אותה ייסד אריק קלפטון, שאז וגם היום, נחשב בעיני רבים לאלוהים האמיתי של הגיטרה. כשהשניים נפגשו קצת לפני ההופעה, הנדריקס עשה משהו שאף אחד לא העז לעשות לפניו ושאל את קלפטון אם הם יוכלו לנגן קצת ביחד. קלפטון הסכים: הנדריקס ניגן שלושה שירים, וקלפטון הבין שהוא רואה כאן משהו חד-פעמי. הנדריקס נהיה הבחור הנכון. ההופעות שלו הוצפו באנשים. הוא הקים את ההרכב The Jimi Hendrix Experience ובסדרה של אלבומים בשנים 1967-1968 הוא שינה לנצח את פני הרוק'נרול, בנגינה משולחת רסן, ששילבה בלוז, ג'אז, רוק וטכניקה אלוהית.
ב-1967 הנדריקס הופיע בתור אקורד הסיום של פסטיבל המוזיקה המפורסם של מונטריי, כשבסיום ההופעה עשה אקט שהכניס אותו לפנתיאון ושרף את הגיטרה עליה ניגן. בסוף אותו ערב, האגדה לבית הנדריקס היתה לעובדה, והוא הפך לאחד מכוכבי הרוק הגדולים בעולם. ב-1969, בפסטיבל וודסטוק, הוא ניגן את אחד הסטים המלהיבים בתולדות הרוק, מול קהל של חצי מיליון איש, ששיאו היה הגרסא המחשמלת שלו להמנון האמריקאי. כמה שבועות אחר-כך הוא חטף התמוטטות עצבים.
זו היתה תחילת הסוף. החיים החדשים שלו גבו ממנו מחיר. הוא הפך להיות מייצג דור הפרחים, מינו אותו בעל כורחו לדובר הקהילה השחורה, התקשורת רדפה אחריו, בעלי האינטרסים מיררו את חייו. הנדריקס לא עמד בעומס. הוא פירק את הלהקה, הקים אחת חדשה, צרך יותר סמים ואלכוהול והלך והסתגר. הוא כעס על הצופים בהופעות שבאו לטענתו לראות אותו מבצע שירים ישנים או מנגן על הגיטרה עם השיניים, והודיע שנמאס לו להיות אמן קרקס. כמה חודשים לפני מותו, הוא סיפר לעיתונאי דני כי הוא לא חושב שהוא יחזיק מעמד עד גיל 28. בלילה של ה-18 בספטמבר 1970, הוא לקח 9 כדורי שינה לפני שהלך לישון, וליתר בטחון ערבב את זה עם קצת אלכוהול. בלילה הוא הקיא מתוך שינה ונחנק למוות.
אישה בורחת מבשורה
בעוד העולם מתאבל על מותו של הנדריקס, בצד השני שלו, בקליפורניה, ג'ניס ג'ופלין העבירה את ימיה בשתייה וסמים. היא בדיוק הרכיבה את להקת Full Tilt Boogie Band ועבדה על אלבומה הרביעי Pearl. אחד השירים מתוך האלבום המיועד היה "Buried alive in the blues", שיר שתיאר היטב את חייה של ג'ופלין שאמרה פעם: "בין אם אנשים מודים בזה או לא, הם אוהבים את זמרי הבלוז שלהם אומללים".
ואם זה נכון, אז ג'ופלין סיפקה לנו את מנת האומללות המושלמת. ג'ופלין גדלה בטקסס, והחלה את דרכה במאורת בלוז ליד תחנת דלק בעיר אוסטין מול 20 איש, תמורת 2 דולר ואספקת בירה חופשית. היא ניסתה גם לימודים אקדמאים ב-UT שם היא פגשה אמנים בוהמיינים, ונדמה שלרגע מצאה את מקומה. היא שרה, בילתה עם גברים, שתתה ויצרה, אבל הם היו קבוצה מצומצמת. בשאר הקמפוס היא לא היתה פופולארית במיוחד. סטודנטים מאחווה מסוימת אפילו הריצו אותה לתואר "הגבר הכי מכוער בקמפוס". היא נבחרה.
זה הסיפור שלה: תמיד דחויה. תמיד לא מובנת. רגעים יחידים של נחת היו כשהיא הגיעה לקליפורניה: ג'ופלין ניגנה עם כמה הרכבים, אבל ההצלחה הגדולה הגיעה כשחברה ללהקה Big Brother & The Holding Company שהחלה לצבור תאוצה בקהילת ההיפים. האלבום הראשון שלה עם הלהקה אמנם לא נחל הצלחה, אבל לפחות החלו לשים אליה לב, ואז בשנת 1968 הגיעה פסטיבל המוזיקה של מונטריי, אותה במה שעליה הנדריקס עשה את הפריצה שלו, וג'ופלין הפכה לכוכבת ענקית.
האלבום שהלהקה הוציאה מיד אחרי הפסטיבל היה להיט. ג'ופלין, מעבר להצלחה, הפכה אייקון לכח נשי. היא היתה הגיבורה הנשית הראשונה של הרוק'נרול, אישה שהובילה להקה של גברים ושיחקה בטריטוריה שלהם ובנשק שלהם. אבל חייה האישיים היו רצופי טרגדיות, אהבות נכזבות, ניכור מהמשפחה ובדידות. לאונרד כהן כתב עליה פעם שיר על מפגש חד-פעמי שלהם בצ'לסי הוטל בניו יורק. המשפט הכי זכור מתוכו הוא: "היינו מכוערים - אבל היתה לנו את המוזיקה".
אלה היו החיים של ג'ופלין. נפש אבודה, בודדה, חסרת ביטחון שהתחבאה בתוך הפרסונה שלה, בתוך הזמרת. אבל זה לא הספיק. ג'ופלין עברה מגבר לגבר, מיום ליום וחיפשה מקום. את חייה היא סיימה לבד, בחדר מלון במוטור-מוטל המפורסם בהוליווד. את הגופה שלה מצאו ברביעי באוקטובר 1970, מוטלת בין שידת הלילה והמיטה שזזה ממקומה. השפה שלה דיממה, האף שלה היה שבור. בידה היא החזיקה כסף קטן אותו היא בדיוק פרטה אצל מנהל משמרת הלילה כדי לקנות סיגריות. היא כנראה שתתה יותר מדי. הזריקה הרואין והתמוטטה.
דלת נסגרת, ואז עוד אחת
האחרון ברצף היה ג'ים מוריסון שמת באותו תאריך כמו בראיין ג'ונס, שנתיים אחרי. מכל השמות המפוארים ברשימה הזו, מוריסון הוא זה שהספיק הכי הרבה. בארבע השנים בהן היה בשטח, הוא הספיק להוציא שישה אלבומים עם הדורס, עם עשרות יצירות מופת, כתב כמה ספרי שירה, ביים סרטים דוקומנטריים, ובעיקר היה כוכב הרוק'נרול הכי גדול של התקופה. של כל תקופה.
מוריסון נולד בפלורידה אבל המשפחה שלו נדדה הרבה בעקבות משרתו של האב בצבא האמריקאי. כמו שאר האנשים ברשימה הזו, גם מוריסון היה נצר למשפחה לא מתפקדת. בגיל צעיר מאוד הוא ניתק קשר עם הוריו. אביו, איש צבא, לא אהב את הדרך שבה בחר הבן שלו ונכנס איתו לוויכוחים בלתי-פוסקים, עד שמוריסון ניתק את עצמו מהמשפחה.
החלום הגדול של מוריסון הצעיר היה להיות במאי קולנוע והוא עבר לל.א ב-1964 בכדי ללמוד קולנוע ב-UCLA ואפילו סיים את התואר שנתיים לאחר-מכן. זה היה בזמן הלימודים שמוריסון פגש את ריי מנזרק, מוזיקאי מחונן, והשניים החלו לעבוד ביחד. עם ג'ון דזמונד ורובי קריגר, הם הקימו את "הדלתות", שם הלקוח משיר של המשורר וויליאם בלייק שהיה אחד המשפיעים הגדולים על מוריסון. הדורס זכו להצלחה כמעט מיידית, ועבדו בקצב מטורף. הם הספיקו להוציא שישה אלבומים בארבע שנות פעילות רצופות שערוריות ושיאים. מוריסון היה אליל בחייו: הוא היה איש יפה, פצצת כריזמה, ובעיקר גאון. באמת. האיי.קיו שלו היה 149, המוח שלו רץ תמיד במהירות 220 קמ"ש, תוסיפו לזה הרבה סמים ואלכוהול, ותקבלו פצצה עם שעון מתקתק במהירות גבוהה.
בתחילת שנות השבעים, אחרי הסתבכות עם המשטרה שטענה כי חשף את איבר מינו באמצע הופעה, מוריסון עבר יחד עם חברתו לפריז, שם מצא את מותו בעקבות מנת-יתר של הירואין. לפי הגרסה הרשמית, מוריסון מת במקלחת בדירתו בפאריז כתוצאה ממנת-יתר. אבל השמועות מספרות שהוא מת בשירותים של מועדון, כשסוחרי הסמים שלו ובעלי המקום הם אלה שלוקחים אותו הביתה ושמים אותו במקלחת בכדי להימנע מהמשטרה.
כמה ימים לאחר מותו מוריסון נקבר בבית-הקברות הפריזאי פר לשז, ועד היום קברו הוא אתר עלייה לרגל עבור מעריצים מכל העולם. הם כולם מגיעים לשם לחלוק כבוד, זוכרים את המילים שלו, את השירים והתמונות, עבורם הוא מעין ישו צעיר ויפה, במסע שנקטע בגיל צעיר מדי. ואולי לא.
כי עם יד על הלב, האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם את ג'ים מוריסון בן 67, שיער מדולדל, פניו היפות מקומטות, כרס קטנה, עומד על במה ושר שיר כמו The End שכולל שורה כמו: "אבא אני רוצה לרצוח אותך, אמא אני רוצה לאנוס אותך"? האם ג'ים מוריסון הזקן היה מעמעם את הזיכרונות של ג'ים מוריסון הצעיר. האם הוא היה עדיין אייקון?
מעט מאוד אמנים הצליחו לחצות את הרוביקון. את השלב שבו הם צעירים, יפים ושולטים בעולם, לתוך קריירה מבוגרת בעלת משמעות. ניל יאנג עשה את זה, גם בוב דילן. הם עברו הרבה שינויים בדרך ושרדו. השאר לרוב דעכו. רוק'נרול זה משחק של צעירים. של רעב. אנרגיה. סקס-אפיל. הרס עצמי הוא חלק מהמיתולוגיה. זה הכח שמניע אמנים להצלחה. אלה שנוגעים בנקודה הגבוהה של התהילה, נשרפים, כמו איקרוס שמגיע קרוב מדי לשמש.
אבל זה עדיין משאיר אותנו עם שאלה אחת פתוחה. למה דווקא 27? גם הספקנים הגדולים יותר מודים כי מדובר בצירוף מקרים נדיר. חוץ מקוביין שהתאבד, החברים האחרים במועדון הזה לא בחרו להצטרף אליו. זה פשוט קרה. פסיכולוגים טוענים שגיל 27 הוא גיל המעבר האמיתי בין נערות לבגרות. זה הגיל שבו העתיד מתחיל להתבהר בפניך, אתה עד לסימנים ראשונים של הזדקנות הגוף, ואתה מתחיל לקבל על עצמך אחריות שעד אז התחמקת ממנה.
זו יכולה להיות חלק מהתשובה. הרי אמנים כמו הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון הגיעו בגיל 27 לשיא הקריירה שלהם. הם נהנו מפריחה יצירתית חסרת-תקדים, קיבלו מעמד של אלילים, והלחץ התחיל לפעול. כל פעולה שלהם נמדדה. יותר מדי אנשים רצו מהם יותר מדי דברים, והלחץ היה בלתי-פוסק. יכול להיות שהם פשוט קרסו תחתיו. נפשית. פיזית.
ואולי, רק אולי, כי אין לי הסבר אמיתי. תקראו לזה גורל. תקראו לזה מקרה. זה לא באמת משנה. לא צריך כאן הסברים מפורטים, אחרי הכל אנחנו מדברים כאן על רוק'נרול, ואני לא מדבר על הדבר הזה שמשמיעים היום ברדיו בין פקק לפקק, אלא על אמנות בנקודת הקצה שלה. במקום של רגשות חשופים, על סף התפוצצות, שמוצאים מפלט בגיטרות, שירים, סמים וסקס. רוק'נרול של אגדות. כמו שלמדנו לאהוב אותו לפני שהיינו חייבים לשכוח, כדי לזכור לקום בבוקר לעבודה בזמן. ברוק'נרול מהסוג הזה, הכל אפשרי, הכל מותר, וגם המוות הוא חלק מהמשחק. הוא פשוט קורה. והמוזיקה ממשיכה. מתנגנת. ממשיכה להתנגן. כל הדרך במדרגות המובילות לגן-העדן.
כתבות
ני"ע
