באו חושך לגרש

החיים בגיל 50, 50 +, מהנים ומספקים. ג'יפ כהה עור ממתין בחנייה. האישה שנטשת יצאה לפגוש את עצמה בפילאטיס. והילדים מוצאים ריקנות עטופה ברוחניות בהודו. אידיליה.

טוב, לא ממש.

ב-2011, במוצאי שבת, בבארבי, הטריקו של רונן בן טל עוטף בטן מלאה ברגשות. שלוש המלים הראשונות בהופעה של הלהקה שלו, אור כשדים, מסכמות את הערב ברגע שהחל, "תן לו בראש". 200 איש הגיעו להאזין לבן טל נותן להם בראש. ובבטן. וגם לתוך הצלעות. ואם המנתח הפרטי יפתח את הלב, תגלו שהוא סתום בשומן או שותת דם או שניהם.

אז זה לא מופע רוק אלא ניסיון החייאה למי שהייתם. הזדמנות אחרונה לפני שהטיסה שלכם יוצאת, כרטיס בכיוון אחד אל הגיהינום. או בית הקברות.

 אור כשדים / צילום: בן יוסטר

אור כשדים היא כמעט פיקציה. היא פעלה, מדי פעם, בתפר שבין שנות ה-80 ל-90, הוציאה אלבום אחד, רק כדי להפציע בקיץ 2009, עם ניר מנצור בתפקיד ז'אן-ז'אק גולדברג על התופים. כל שאר החברים גילמו את עצמם. בשבת, בסביבות 11 בבוקר, דודי לוי, אחרי שלושה ימים עם חום, מתלבט עם חבריו בפייסבוק אם ללכת למוקד. 12 שעות אחר כך, הגיטרה שלו מייבבת בעדנה, זועקת מרה, מסתחררת ללא שליטה ומאבדת את עצמה לדעת. עובד אפרת, במשקפיים, מעבה בבס אימתני. ובן טל יורק את כל הזעם הכבוש. התסכולים. הפחדים. ניסיון החיים. ושרשרת שירי רצח, שלא מרפים מהרגליים, שורטים באוזניים, לופתים בגרון, מחרחרים ומטלטלים כמו בחקירת שב"כ.

שפה קרובה ופוצעת

כשתל אביב נרקבת בתוך הכסף שזורם לה בביוב, החומרים שבן טל כתב לפני 25 שנה, לפני 20 שנה, לפני 5 שנים, רלוונטיים מתמיד. בפתוס, עם לא מעט זיופים, מדקלם, שר, מנגן, עומד על רגל אחת, מענטז, במבט חודר, ממוקד ושולט בעצמו עד שיימאס לו, הוא מנהל טקס אשכבה לשקרים הקטנים שבהם הלעטתם את עצמכם. הקהל גברי, לא מעט גלוחי שיער, 40 ומטה, 40 ומעלה, סופג את "הנשמות הטובות", שעדיין מטפסות בדרך לירושלים, "מת הבית" מקרין לכם מאיפה הגעתם ולאן תחזרו, ו"תקלה במנגנון ההדחקה" הוא כותרת מדויקת למה שיעבור עליכם ב-90 הדקות הקרובות.

אני אוהב את אסף אבידן, רק שהוא שר את הרוק שלו באנגלית מרוחקת. בן טל חותך בעברית, שפה קרובה ופוצעת, שאי אפשר להימלט ממנה. במזג אוויר לונדוני, הגשם מזרזף על גגות דרום העיר, הוא עושה רוק ישראלי מרגש וטעון, חלק מהצופים חוזרים כהד על המלים, "כאן מגבוה", מפנימים את המצב, "כשאני בזרועותייך", מבינים שכבר לא יהיו לעולם בני 25, "האש שורפת", אבל כמה תשוקה יש בגיל הזה, בגוף הרך, במוזיקה הבוטשת, פוסט פאנק, פוסט ניו-ווייב, פוסט גראנג', פוסט טראומה, "חצי קומה למטה, משתינים לך על הראש". תרצו, תקראו לזה מסה מעמיקה. או מונולוג חרוש קמטים. או ספר הדרכה לגיל השלישי, מחולק לשירים.

והאמבולנס שבשיר ההוא עדיין דוהר וצופר. ומי יכול לשתוק כשבן טל מכוון את "אחד מול אחד מול אחד". ומנצור מתניע. ועובד מתדלק. ודודי מעביר הילוך. האווירה כבדה ומשוחררת, קשוחה ומפרפרת. לרגעים אפשר לשקוע בהזיה, לינוק אלכוהול, אבל אנחנו נאלצים להתעורר, להניע ידיים, זוקפים אצבעות, "והולכים לישון עם הפנים אל הקיר".

בן טל היה בן 50 לפני שלוש שנים. אני אהיה שם בעוד שלוש שנים. אני פוחד.

אור כשדים בהופעה. רונן בן טל, שירה; דודי לוי, גיטרות; עובד אפרת, בס, ניר מנצור, תופים. מוצ"ש, 8.1.11, 23:00, בארבי ת"א