ליברמן הז'לוב ויוסי החנון

שעשועון הריאליטי-טי-ווי של הפוליטיקה הישראלית הסמיך לרגע חולף את אביגדור ליברמן ואת יוסי ביילין. כמובן, ההשוואה עושה אי-צדק לאחד מהם. סוף-סוף, מר ליברמן ברא תנועה פוליטית יש מאין, והנחיל לה הישגים אלקטורליים יוצאי דופן; ד"ר ביילין, לאחר שאיבד את מפלגתו, שימש כונס הנכסים של שאריות השמאל הישראלי.

בתחילת החודש העניק מר ליברמן תקווה חדשה ליריביו: הוא יצא מגדרו לחסן את עצמו מפני לגיטימציה. כהונת שר החוץ הייתה צריכה להכניס אותו אל טרקליני הבורגנות הוותיקה, ולעזור לו להתקלף מדימוי הגברתן גס הרוח. אבל הוא ישר כסרגל, על-פי שיטתו. הוא אפילו אינו מצליח להדק קשר עניבה אלגנטי סביב צווארו. מה לנו כי נלין על הרטוריקה המופקרת שלו כלפי טורקיה; מה לנו כי נלין על יוזמת מפלגתו לחנוק את "ארגוני השמאל הקיצוני" באמצעות חקירה מדוקדקת של מקורות המימון שלהם.

ד"ר ביילין חזר והזכיר כיצד פיתח את חירשות הצלילים הפוליטית שלו למדרגת אמנות. זה קרה כאשר פרסם קריאה בוטה לחנינת משה קצב. הוא, ד"ר ביילין, כמעט תמיד אמר דברי טעם. אבל כמעט תמיד הוא הצליח לשוות להם צלילים צורמניים. הוא נושא באחריות כבדה לדיסקרדיטציה של הסכמי אוסלו. הבוז הגלוי שהוא רחש לדעת הקהל דבק במפלגתו באפקט של אנטי-טפלון. לא יועילו לה כל השפשופים, היא אינה מצליחה להסיר את הכתמים.

רעיון החנינה לאנס המורשע אינו ראוי להטרפה מיידית. אפשר לדון בו לגופו, לאחר מיצוי התהליך. אם הרשעת האנס לא תבוטל, והוא יצטווה להתייצב בשערי מעשיהו, יהיה מקום להרהר - בקול רם, בכנות, בזהירות - אם הושבת נשיא ישראלי מאחורי סורג ובריח תשרת את האינטרס הלאומי. הוא ראוי לשבת שם, אולי ישראל ראויה להושבתו; אבל אולי לא. ודווקא מפני שההצעה באה מפי שר משפטים לשעבר בממשלת שמאל, היא ראויה להאזנה מיוחדת.

אבל מה זה עלה על דעתו של ד"ר ביילין כאשר נחפז להציע? הייתכן שמצב הדעת שלו הרבה פחות פרוגרסיבי ממה שהיה נדמה במרוצת השנים? הייתכן שיש בו קורט של סובלנות כלפי אנסים, או קורט של אי-אמון כלפי נאנסות? מובן מאליו שלא. אבל אם לא, מדוע הוא הרגיש צורך בלתי מרוסן לעורר את הרושם שיש לו?

התשובה היחידה העולה על דעתי היא חירשות הצלילים שלו. מה טרגית היא החירשות הזו. איש כל-כך רב כישרונות, המבורך בחזון ובראיית הנולד, היה ראוי למושב הרבה יותר גבוה מזה שהוא יושב עליו כיום. הוא אינו אברום בורג. בו, בד"ר ביילין, יש ממש. חוץ מזה שהוא נעדר כל יכולת להעריך את מצב הרוח הציבורי. מה חבל.

איזו ביוגרפיה קראת היום?

על מר ליברמן קשה להגיד שהוא נעדר כל יכולת. תהיה הפוליטיקה שלו אשר תהיה, הוא בעל חוש ריח מפותח, הוא הפגין חושים פוליטיים הצריכים לעורר את קנאתו של כל טוען לכתר פוליטי. חוץ מזה שהוא כנראה הגיע סמוך מאוד אל קצה הגבול של התקדמותו.

מנהיגים פוליטיים מפורסמים בחיבתם לביוגרפיות פוליטיות. זה כמעט עניין של ספרות מקצועית בשבילם. ברק אובמה עתה זה הגיח מפגרת סוף השנה באיי הוואי, והבית הלבן הודיע שבמרוצתה קרא ביוגרפיה עבת כרס (כמעט 900 עמוד) של רונלד רייגן. מדוע זה ירצה נשיא של השמאל לנבור בקורות חייו של גיבור הימין? מפני שסודות ההצלחה הפוליטית חוצים גבולות רעיוניים.

בנימין נתניהו מפורסם בהערצתו לצ'רצ'יל, והדעת נותנת שהוא עיין באריכות בביוגרפיה של המדינאי הבריטי. הנס של תחייתו, לאחר מפלתו הניצחת בבחירות של 1999, מזכיר קצת (קצת) את חזרתו של צ'רצ'יל מן הישימון הפוליטי. על סדאם חוסיין, להבדיל, אמרו שביוגרפיה של סטאלין הייתה מונחת על ארון הלילה שלו.

מר ליברמן? אין לי כל ידיעה על טעמו הספרותי וההיסטורי, אבל אני מנחש שהוא אינו זולל ביוגרפיות לתיאבון. אילו היה זולל, היה לומד, אולי, שגם פוליטיקאים מן הימין יצאו נשכרים מחנופה תקופתית לרגישויותיה של הבורגנות, או לערגותיה של האינטליגנציה. הוא היה לומד, אולי, שגם הפופוליזם הכוחני שלו זקוק למקור של לגיטימיות איכותית; שלא על הכמות לבדה תקום או תיפול תאוות השלטון.

זה היה, במידה מסוימת, תפקידם של השמרנים החדשים ("ניאו קונז") בתולדות הפוליטיקה האמריקאית: הם היו קומץ של יושבי טרקלין, אבל הם העניקו מהוגנות אינטלקטואלית לרונלד רייגן ולרדיקלים של המפלגה הרפובליקנית.

איזה מזל

איזה מזל שמר ליברמן אינו מבין דקויות היסטוריות כאלה, ואיש מן הסובבים אותו אינו מסוגל לאזן את התמכרותו לכוח אפילו לצרכים טאקטיים. זה כנראה מה שקורה כאשר פרובינציאל סובייטי מגיע אל חממת הימין הישראלי מבלי שניתנה לו ההזדמנות לנשום אוויר צח. מפליא עד כמה הוא חושף את כל קלפיו, וחוזר ומביך כמעט כל מי שנמצא טיפה שמאלה ממנו, אפילו טיפה.

הוא כמו יוצא מגדרו לאושש את הטענה שולדימיר פוטין הוא מקור ההשראה והכיסופים שלו. רק תנו לו הזדמנות, והוא יכונן מדינה אוטוריטרית, שבה יצטמצמו החירויות הפוליטיות. וכי לא זה מה שעשה ולדימיר ולדימירוביץ'? הוא אסר מלחמה על עמותות ליברליות, כדי להבטיח את עצמו מפני "מהפכה כתומה" בנוסח אוקראינה; הוא חוקק חוקים דרקוניים נגד מימון זר של פעילות עצמאית על אדמת רוסיה; הוא ניהל מערכה להבאיש את ריחם של פעילי זכויות אדם; הוא שיסה את משטרת מוסקבה בכל הפגנה קטנטנה.

כן, כמובן, מר ליברמן נאבק על בכורה בימין, ומה זה מעניין אותו בכלל מה חושבים מצביעים מתונים במרכז? או מה חושבים יזמי טכנולוגיה עלית, או אנשי פיננסים באחד העם? התשובה היא שבכורה בימין לא תספיק לו. הוא זקוק עד ייאוש ללגיטימיות מקומית, כדי לזכות במידה של לגיטימיות בין-לאומית. גם אם ישראל יכולה למצוא קבלני משנה לשר החוץ שלה, כדי לנהל מגעים עם ארצות הברית, או עם טורקיה, או עם צרפת - היא לא תוכל למצוא קבלני משנה לראש הממשלה ליברמן.

הוא היה צריך לשקוד עכשיו על פיתוח הלגיטימיות. הוא היה צריך להמיר את הוולגריזמים הפוטיניים שלו במרגליות ובנופת צופים. אבל מר ליברמן פשוט אינו יכול. הוא עומד למצות את הפוטנציאל האלקטורלי שלו, ממש כפי שז'אן-מארי לה פן מיצה אותו בצרפת. לימין הלאומני, האוטוריטרי (להבדיל מן הימין הרציונלי, הלגיטימי) יימצא יום אחד נושא דגל אפקטיבי יותר ממר ליברמן.

מוטב לקוות שעד אז ימצא גם השמאל הרציונלי נושא דגל אפקטיבי יותר מד"ר ביילין. עד היום ההוא, ימין ושמאל יצטרכו להתנחם זה במומיו של זה.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.comKarny@starpower.net