"הפליטים החילונים" מירושלים: "זו עיר מלוכלכת ומתחרדת"

לפני כשנה וחצי הגיעה לבית החולים הירושלמי שערי צדק מומחית למיתוג מתל אביב. היא הסתובבה בין המחלקות הצפופות, החליפה דעות עם קודקודי המוסד הרפואי, ואז פגשה את פרופ' עוזי בלר, מנהל מחלקת נשים ויולדות, שבדיוק באותה עת ישב על המזוודות לקראת המעבר שלו ושל אשתו, ריבי בלר, לתל אביב. "בגלל אנשים כמוך, העיר הזו הולכת לאיבוד", הטיחה בו הממתגת. בלר הדף אותה באחת: "חייתי בעיר הזו שישים שנה. אני עדיין עובד פה. בואי לפה לשלושים שנה, ואז נדבר".

בני הזוג בלר לא נתנו לסחטנות הרגשית לעצור אותם. הם עזבו את דירתם בשכונת טלביה, והחליפו אותה בדירה נוחה ברחוב הוברמן התל אביבי, מרחק שיעול קל מסקציית הכינורות של הפילהרמונית. גם הם נכנעו לטרנד המתגבר של זליגת האצולה החילונית הירושלמית הוותיקה לכיוון המרכז; טרנד שכבר סחף אחריו מוסדות ירושלמים איתנים כמו השופטים בדימוס אהרן ברק ויצחק זמיר, האדריכלים הלל שוקן ואמיר קולקר, יו"ר בנק לאומי לשעבר, איתן רף, ותיקי רוממה כמיכאל קרפין ואהרל'ה גולדפינגר, ועוד אקדמאים, רופאים ועובדי ציבור לרוב. בדיוק האנשים שעיצבו את דמותה גבהת המצח ועם זאת הצנועה של ירושלים השפויה. או במילים אחרות: משלמי הארנונה.

כדי לסבר את העין שולפת ד"ר מאיה חושן ממכון ירושלים לחקר ישראל את הנתונים העדכניים ביותר שברשותה, על שנת 2009. באותה שנה עזבו את ירושלים כ-19 אלף תושבים. כ-1,450 מתוכם הם בני 55 ומעלה. כ-350 מן הנוטשים בני ה-55 ומעלה עברו למחוז המרכז (השרון, מודיעין ורחובות), ועוד 300 נוספים העדיפו להצטופף במחוז תל אביב (שכולל גם את הרצליה, את רמת גן ואת גבעתיים). היעד הפופולרי הבא ברשימת המהגרים הירושלמים הוא יהודה ושומרון, רק שאליו, יש להניח, עוברים בעיקר חרדים וסרוגים.

רוב מהגרי האליטה נפרדים מירושלים בצער מהול בתסכול. הם משאירים מאחוריהם עיר שעיקר הכריזמה שלה קשור לחסד נעורים, אי-אז בשנות ה-60 או ה-70, בין קפה עטרה לגבעת רם או לדירת הסטודנטים שלהם בנחלאות של לפני פלישת השמאלנים. אלא שרובם נאלצים להודות שירושלים ההיא כבר איננה. החליפה אותה עיר כעסנית ונוטרת טינה, עם אוטובוסים בהכשר מהדרין, עם ראש עיר שמסרב למלא אחר הוראת בג"ץ, עיר עם בתי רפאים שנרכשו על-ידי יהודים שאוהבים מאוד את ירושלים, אבל רק לשבועיים בשנה.

אז עשרים שנה אחרי שהילד הגדול עשה את אותה הדרך, 15 שנים אחרי הכותרות המהדהדות במקומונים הירושלמיים על "הצעירים שנוטשים את הבירה", ועשור אחרי שגם הבת הצעירה הגיעה לגיל שבו אפשר להגר, החליטו ההורים לעשות את אותה הדרך. רגע אחרי הפנסיה, או חמש דקות לפני, אורזים מאות ירושלמים אדוקים את רהיטי העץ ואת הליטוגרפיה של אנה טיכו, וכמו "הדג נחש" לפניהם עושים את הדרך מהכפר לעיר בכיוון הירידה, כשהם מזמזמים לעצמם במלנכוליות עצורה: "הנה אני בא".

בעקבות הילדים

לשופטת בדימוס אלישבע ברק לא נוח להיות חלק מנחשול אופנתי של תל אביבים חדשים ומתלהבים. "אנחנו לא כמו האחרים", היא מעידה בהיסוס, "אנחנו עברנו לתל אביב בעקבות הילדים". אלא שהניסיון של ברק לסטות מהתקן לא באמת עובד. הקרבה לילדים ולנכדים היא הסיבה הראשונה ברשימת העילות לעזיבת ירושלים בפי רוב המהגרים.

 אהרון ואלישבע ברק / צלם : תמר מצפי

"כלל לא הייתה לנו התלבטות. הילדים והמשפחה שלנו כאן", מוסיפה רינה זמיר, רעייתו של השופט בדימוס פרופ' יצחק זמיר. השניים התמקמו במגדלי אקירוב לפני שלוש שנים. "כולם גרים בתל אביב, ועם הגיל הנסיעות פחות נוחות, ורוצים לראות יותר את הילדים ואת הנכדים. ומאחר שיצאנו לגמלאות, ובכל זאת אנו מאוד עסוקים, אנחנו רוצים לנצל את שעות הפנאי שלנו בחברת בני משפחה".

ריבי בלר, מנהלת עמותת והדרת, מספרת שהחלו להרגיש את הבעיה כשבנותיהם, שעזבו את העיר מזמן, הודו שהן כבר לא אוהבות לבוא בסופי שבוע לירושלים: "אז יצא שבכל יום חמישי נסענו למרכז, וכך זה נמשך כמה שנים, ובסוף החלטנו לעזוב".

פרופ' גדי גלזר, שכיהן בעבר כדיקן בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, ממשיך לנסוע הלוך ושוב. הוא ואשתו תמי שוכרים דירה ברחוב העבודה, אבל שומרים גם את דירתם הירושלמית. "תמי כבר מצביעה בתל אביב, אני עוד פה בירושלים, עם הרבה וויקאנדס בתל אביב. יש לנו בעיר שתי בנות ושלוש נכדות, אלא שזה מאוד לא נוח להישאר לישון אצל המשפחות הצעירות".

- על הספה הנפתחת.

"בדיוק".

גם אם הילדים לא משלמים מסים לעיריית תל אביב, יש יתרונות למגורים בעיר. הבן של אורה ודורון נחמני בכלל גר בבנימינה. ובכל זאת, כשהתלבטו לאן לעבור עם פרישתם, אחרי עשרות שנים בירושלים עם בית גדול וריק בשכונת רמות, החליטו בני הזוג נחמני (היא מרפאה בעיסוק והוא כיהן כסמנכ"ל לתכנון, לתיאום ולבקרה בבנק טפחות) לקבוע את ביתם בעיר הגדולה. "בא לנו תל אביב", מגלה נחמני, ומוסיפה: "אמנם הנכדים לא בעיר, אבל הילדים באים יותר לבקר אותנו בתל אביב משבאו בעבר לירושלים, כי יותר כיף לבוא לתל אביב. את באה, ותמיד תהיה לך הצגה. בירושלים אין כאלה מבחר ואפשרויות".

אבל אחרי שהמהגרים גומרים להתהדר במשפחתיות החמה שלהם, הם מודים שזו לא הסיבה היחידה. הם לא נשארו בירושלים כי הם כבר לא מכירים אותה. זו לא רק ההתחרדות המדוברת לעייפה שדחקה אותם לגטאות חילוניים הולכים ומתכווצים, זו הדעיכה המתמדת של המוכר. "התחלתי להרגיש זר בירושלים", נאנח אחד מקברניטי התרבות של העיר, שהשתקע באזור חניה 2 בתל אביב לפני שנה וחצי. "הסביבה הפכה לאנגלוסקסית או לצרפתית דתית. זה כבר לא היה ההביטאט שלי. זה לא שברחתי מירושלים. ירושלים ברחה לי".

"ירושלמית בתל אביב"

אפרים סידון, שהגיע מרמת גן לירושלים ב-1971, תמיד פזל לאחרות. "אני לא אסלי, ולא מדבר במאאתיים", הוא יורק לבור השכונתי. במשך שנים נשאר בעיר בגלל עבודתה של אשתו בכנסת, ומפני שהילדים עדיין היו בבית הספר. "הייתי בירושלים בשנות האינתיפאדה הקשה, כשללכת במרכז העיר היה סכנת נפשות, ואז לא עזבתי בפרינציפ. מה, אני אעזוב כשמתפוצצים פה אוטובוסים? אבל זו עיר מלוכלכת, עם סביבה שהולכת ומתחרדת, והיא הופכת לפחות ופחות נעימה". ב-2004 הוא חתך בחזרה מערבה.

 אפרים סידון / צלם : איל יצהר

"זאת לא העיר שלי יותר", מצטרפת גם המוזיקולוגית מיכל זמורה-כהן, אלמנתו של השופט חיים כהן, שבעבר זוהתה עם ירושלים. "אני ירושלמית-ירושלמית. גדלתי בירושלים, למדתי בירושלים, עבדתי בירושלים, הייתי נשואה לחיים בירושלים, הייתי חברת מועצת העיר. אני קשורה לנימי העיר הזו. ובכל זאת אני מוצאת עצמי בתל אביב. אני ירושלמית בתל אביב", היא מסמפלת את סטינג.

 מיכל זמורה-כהן / צלם : איל יצהר

- איך זה קרה?

"חיים ואני גרנו ברחוב טשרניחובסקי בקומה רביעית בלי מעלית. אבל חיים היה חולה לב, ולא יכול היה לעלות ארבע קומות, אז ב-1998 עברנו לדירת גן בבית הכרם. שכרנו דירה בתנאי שנוכל שנינו לסיים את חיינו שם. חיים באמת הצליח. הוא חי חמש שנים טובות בדירה הזו. זה היה אידיאלי בשבילנו. חיים רצה לחתום על חוזה שנוכל לשכור את הדירה עד ששנינו נמות. הם לא הסכימו, אז חתמנו לשמונה שנים. בתום התקופה, בעלת הבית אמרה בדחילו ובצער רב שהיא זקוקה לכסף. אני לא יכולתי לקנות את הדירה, והבנתי שאני צריכה לפרק אותה. אבל אז החלטתי שאם אני יכולה לשכור דירה אחרת, אני יכולה לשכור בתל אביב. ועשיתי נכון. לא באופן לאומי, אבל באופן פרטי.

"אני בת 85, ו-70 משנות חיי ביליתי בירושלים. אבל אפשר לומר שחייתי בארבע ערים שונות שלכולן קראו ירושלים. ירושלים של המנדט, זו ירושלים שבה גדלתי. ירושלים שעד ששת הימים הייתה ירושלים שלי. ממלחמת ששת הימים ועד לפני 15 שנה זו ירושלים נוספת, וב-15 השנים האחרונות הפסקתי להבין את העיר. אני הולכת ברחוב ומרגישה זרה. אין לי כמעט שום דבר משותף בציונות שלי, בהשקפת העולם שלי, עם האנשים ברחוב. כשעברתי לתל אביב לא הכרתי אף אחד, אבל הלכתי בתל אביב והרגשתי שאני מכירה את האנשים".

אפילו זמירה שגב, שבמשך שנים המתחים הירושלמיים הזינו ופרנסו אותה, הרימה ידיים. מי שכיהנה במשך 23 שנים כמזכ"לית חמדת (חופש, מדע, דת ותרבות), עמותה שנלחמה בכפייה דתית, נטשה את ירושלים ואת סכסוכיה, והתגלגלה עד גני צהלה. "אני לא מאלה שעוזבים ומשמיצים", היא ממהרת להכריז. "אני עדיין משתתפת במועדון טרום בכורה בקולנוע סמדר, אפילו שגם בתל אביב יש. למה? כי זו הפינה שלי. ואני אוהבת ירושלמים. אבל יש בתל אביב משהו יותר ידידותי למשתמש. הקונפליקטים פחות מורגשים".

- הקונפליקטים היו תמיד. אז מה קרה עכשיו?

"הם היו ממותנים יותר. אני זוכרת שעמדתי עם ארנן יקותיאלי בהפגנות לפתיחת בתי קולנוע בשבת. וניצחנו. יש מסעדות פתוחות. יש בתי קולנוע. אבל יש בעיה. המנהיגים שלנו מדברים גבוהה-גבוהה על ירושלים, אבל למעשה הם ויתרו עליה. המפלגות הגדולות אפילו לא העמידו מועמד מטעמן בבחירות האחרונות. ירושלים הופקרה. היא מלוכלכת ומוזנחת. בתל אביב יותר קל. יש משהו יותר אוורירי בחיים כאן. אתה פחות מתחכך עם האחר. יש פה יותר אנשים דומים לנו. זה גם לחיוב, וגם לגנות. לא הייתה הפגנה שלא הייתי בה. לא הייתה מלחמה שלא נלחמתי. כנראה עייפתי ממלחמות".

האטרקטיביות של תל אביב, טוענת ד"ר מאיה חושן, היא לא רק תוצאה של הידרדרותה של ירושלים. "גם תל אביב השתנתה. כוח המשיכה שלה עלה מאוד בעשר עד 15 השנים האחרונות", היא פותחת. "תל אביב של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 לא נהנתה מהמגוון התרבותי שיש היום. וגם לא הייתה בה הפריחה המסחרית של היום. שלא לדבר על הפיתוח החזותי שהיא עברה, שהוא מאוד משמעותי. הצליחו להכניס את הבאוהאוס לאופנה", היא אומרת בטון מעט מלגלג, "לשדרג את היוקרתיות. גם אז היו הבדלים בין ירושלים לתל אביב, אבל לא עד כדי כך".

מעלים את מחירי הדירות

עוד לפני שהעבירו בעלות בטאבו, ניסו ירושלמים רבים לחיות על הציר. "במקצוע שלי להיות בתל אביב זה חיוני", מסביר סידון. "אבל לנסוע היום מירושלים לתל אביב זה הימור. אתה לא יודע אחרי איזו משאית תיתקע בדרך. אתה מתאם שלוש פגישות בתל אביב, כשבמקרה הטוב אין ביניהן מרווחים של שעות, נודד בין בתי קפה; כמה אפשר".

פתרון הפשרה שמצאו ירושלמים רבים הוא דירת סוף שבוע בתל אביב. מודל הגם וגם, שהוא מן הסתם פריבילגיה של ביטחון כלכלי, אפשר להם לדפוק כרטיס בין הרים ובין סלעים, ואז לרדת לגובה פני הים ולשים ת'ראש על דיונה. כך עשו בני הזוג זמיר ובני הזוג נחמני. כך עדיין עושים במשפחת גלזר. זו גם הזדמנות עבור הירושלמים החשדנים לקחת ביס קטן מתל אביב לפני שיתחייבו לפנסיון מלא.

אבל מרגע שהתקבלה ההחלטה, מצטרפים הירושלמים לאלפי מחפשי הדירות. "הלקוח הירושלמי שלי הוא בן 50-60, שמחפש דירה רגילה, זאת אומרת לא במגדלים", מספרת מתווכת דירות שרוב לקוחותיה ירושלמים, כמו שגם היא הייתה לפני ארבע שנים. "רובם רוצים לגור בלב תל אביב או בצפון הישן. עד הירקון. עוד לא יצא לי לחפש לירושלמים דירות ברמת אביב. הגודל המבוקש הוא של מאה עד 120 מטרים רבועים, והתקציב בין 3 ל-4 מיליון שקל, פלוס".

- אז אפשר להאשים את הירושלמים במחירי הדירות בתל אביב?

"המחירים הם תוצאה של כסף זר, כסף מקומי, וגם כסף ירושלמי".

סידון, שדווקא חצה את הירקון והתמקם בכוכב הצפון, נושא את צלב האשמה בגאון: "כן, אנחנו קונים דירות שבני 30 לא יכולים לקנות. אנחנו לא מתכוונים לעבור עכשיו לדירת חדר וחצי בפלורנטין".

בלר: "לא עברנו לרמת אביב, כי אנחנו אוהבים את האנרגיה של העיר".

- אפשר להניח שיש לכם חניה.

"כן. יש לנו חניה", היא צוחקת. "היום יש בחיים שלנו הרבה יותר בחוץ. הרבה יותר יציאות. הרבה יותר רחוב. חיינו שנים רבות במנהטן, שם אתה מרגיש שהעיר התוססת סביבך מספיקה. לא צריך לעשות הרבה. כך גם בתל אביב. שמנו לב שכשאנחנו חוזרים מחו"ל לתל אביב, אנחנו לא מדוכדכים. הכניסה לירושלים היא כל-כך מדכדכת, כל-כך מכוערת. כשחזרנו בפעם האחרונה מנסיעה ארוכה, הגענו הביתה, וידענו שהג'טלג הוא בלתי נמנע. אבל פשוט הנחנו את הדברים, לקחנו את הכלב, יצאנו לים, שתינו קפה וחזרנו הביתה. היה ממש כיף".

איש התרבות הירושלמי, שביקש להישאר בעילום שם, חוגג בעיקר את המגוון שנפל לידיו בתל אביב. "בירושלים ישנם תיאטרון החאן, הנפלא, ותיאטרון ירושלים שהוא בעצם מין סופרמרקט, וזהו. 'המעבדה' ו'הצוללת' מתאימים לבני 30 גג. בתל אביב פשוט כיף. נוח פה. נגיש פה. הכול קטן יותר. קרוב יותר. אני עולה על אופניים, וכל דבר הוא במרחק שבע דקות".

זמירה שגב באותו כיוון: "אנחנו גרים שלוש דקות מזאפה תל אביב. לאחרונה היינו באהוד בנאי, והשבוע נלך לרונה קינן. יש גם המון בתי קולנוע לידנו. ויש מנוי לפילהרמונית. והים כמובן, אי-אפשר להתעלם ממנו".

הים הוא גם הצ'ופר המרכזי בתפריט התל אביבי של פרופ' גלזר. "זה כיף אדיר שאני עשר דקות מהים, ואפשר לצאת להליכות".

אורה נחמני: "לכל מקום אפשר ללכת ברגל. יש גם תחבורה ציבורית נוחה. הים קרוב. יש הרבה חופש בחירה. את רוצה בית קפה? יש עשרה. רוצה ים? יש ארבעה חופים שונים במרחק סביר מהבית. גם החיים החברתיים, מבחינתנו, הרבה יותר פעילים. יש הרבה חברים שלנו פה, וכל מי שלא גר בתל אביב עובר בה מתישהו. וחוץ מזה, אני לא עובדת. הייתי שנה בירושלים בפנסיה, וזה היה משעמם נורא. אין עם מי לדבר. אין מספיק חוגים. פה יש הכול".

"תל אביב החזירה אותי לחיים", מכריזה זמורה-כהן, "היא הולמת אותי כמו כפפה ליד. היא עיר פתוחה. עיר מוארת. מחייכת לעומתך. בשביל אדם זקן תל אביב היא ברכה. צעדייך נעשים קלים יותר. יש איזו תחושת ביתיות. נינוחות".

- אז אורח החיים שלך השתנה עם המעבר?

"לא, אבל הוא כמו שהיה בימים הטובים ביותר שהיו לי בירושלים. רק בלי המחויבויות. ובלי חיים - אם להיות לבד, אז רק פה".

רינה זמיר מסכמת במעט לקוניות: "תל אביב מאוד מספקת. חוץ ממזג האוויר בקיץ". בכל זאת ירושלמים.

"אתה מרגיש מיעוט נרדף"

ההתלהבות של התל אביבים החדשים מרכינה מעט את ראשה כשמזכירים להם את הפצועים שהשאירו במערכה. רובם כופרים ברגשות האשם שקפצו עליהם בשער הגיא; אחרי הכול, בגילם כבר מותר להם לדאוג לעצמם. הם כבר סחבו את העול מספיק זמן. הם כבר שבעו קדושה. הבעיה היא שאחרי כל-כך הרבה שנים של חינוך ירושלמי ייצוגי צריך לקלף מהם שכבת עליצות דקה כדי לחשוף את המצפון המיוסר שתחתיה.

"לאנשים שהייתי איתם בקשר היה מאוד קשה שאנשים כמונו עזבו את העיר", מספר אותו איש תרבות. "גם הדתיים המתונים חוששים שהעיר תתחרד". בלר מודה שרבים סביבם עיקמו את האף בשל המעבר: "התייחסו אלינו קצת כמו לעכברים שבורחים מספינה טובעת".

שגב: "המיליה החברתי שלנו התייחס לכל עזיבה כאל נטישה ובגידה. כך גם אני הרגשתי כלפי מי שעזב לפניי. אתה מרגיש מיעוט נרדף. השמאל הירושלמי החילוני הוא היום קומץ".

- אז אתם הקומץ?

"קומץ של אנשים משובחים".

כולם מודעים לכך שהצעד הפרטי שעשו הוא הרבה מעבר לשינוי כתובת. "זו אוכלוסייה מבוססת, כמעט היחידה שמשלמת מסים בעיר", קובע גלזר. "כן, העזיבה שלנו משפיעה על העיר, אבל מה שיותר משפיע עליה זו העזיבה של הצעירים", מוסיפה זמיר. "הדור שלנו כבר לא יתרום עוד שנים רבות".

הכלכלן ויו"ר דירקטוריון בנק לאומי דוד ברודט אפילו לא שקל לעזוב את ירושלים, אף שגם לו יש בת במרכז. "לי עדיין נוח פה. ירושלים מספקת לי את מה שאני זקוק לו". הוא גם משוכנע שירושלים היא עיר מספיק גדולה כדי לספוג את הדליפה המתמדת. "אבל באמת מה שקרה ב-15 השנים האחרונות משפיע במצטבר על המרקם החברתי והאליטיסטי של העיר".

והוא מפרט: "כשאוכלוסייה חזקה עוזבת, יש פחות מסעדות, פחות הצגות, פחות קונצרטים. זה לא שאין חיי תרבות, אבל אם פעם הפילהרמונית הופיעה בירושלים איקס פעמים, עכשיו היא מופיעה פה איקס מינוס. פעם ירושלים הייתה מוקד תרבותי יותר משמעותי.

"דבר שני, התהליך הזה משפיע על כוח הקנייה של העסקים בעיר. כוח הקנייה בעיר קטן יותר, ולכן יש פחות חנויות טובות. פחות מסעדות טובות. זה נכון שיש בירושלים תיירים רבים שמחזיקים את השירותים שגם התושב המקומי נהנה מהם, כמו מסעדות וחנויות; ועדיין תהליך העזיבה של האליטה מותיר את רישומו. מוקד נוסף של קושי הוא ביכולת לגייס אנשים לשירות הציבורי. בימים הטובים חלק ניכר מעובדי המדינה היו ירושלמים. היום הם חוזרים בערב לישון במרכז".

- וזו בעיה?

"ברור שזו בעיה. מה אנחנו רוצים שיהיה בירושלים? הממשלות מדברות על בירת ישראל, ואם הן חושבות שהמצב לא טוב, הן צריכות לעשות מעשה. זה לא לשבחה של ישראל שהדימוי של מי שגר בירושלים הוא של נעבעך שצריך להתנצל על זה. יש מקומות רבים שבהם עיר הבירה אינה העיר המרכזית. למשל וושינגטון וניו יורק, האג ואמסטרדם. אבל לא נראה לי שתושבי אמסטרדם מרחמים על תושבי האג. זה לא צריך לקרות. אם יש בירה, צריך לממש את הבירתיות שלה. שכל מי שצריך להיות בירושלים כגוף ציבורי, צריך להיות בירושלים. את העולם העסקי אי-אפשר להכריח. אבל במגזר הציבורי זה צריך להיות ברור שירושלים היא המרכז".

הנכדים כבר תל אביביים

הבן הצעיר של איש התרבות האנונימי חזר בתחילת השנה ללמוד באוניברסיטה העברית, והתמקם כצפוי בנחלאות. לפני שבועות מספר נסע האב לבקר אצל בנו. "זה הזכיר לי את תחילת הדרך שלנו בירושלים", הוא מתרכך. "יצאנו מהבית שלו בערב ירושלמי קר והלכנו לנוקטורנו. ראיתי שם סטודנטים עם סוודרים שותים סיידר חם. לזה אני מתגעגע. לזה, ולקהל של קולנוע סמדר. ולקהל של הסינמטק. זה הקהל שאין בתל אביב. החבר'ה הטובים של תל אביב הם קצת פלצנים. הירושלמים בכלל לא. נטולי פוזה לחלוטין. לא איזה מגניבים", הוא מטעים במלעיל. "זה חסר לי. זה, וגם אבנר מתקן האופניים מרחוב השיירות".

סידון מוכן להודות שהוא מתגעגע למזג האוויר, וגם זה תחת לחץ. נחמני מספרת שדווקא מאז שעזבה את העיר היא חזרה לאהוב אותה. "כי זה כבר לא שלי. אני לא מחויבת. אני נהנית מהנוף. שמחה לראות את העיר למרות ההזנחה. אם פעם אמרתי 'הזנחה', זה מיד צבט לי את הלב. היום זה לא כואב לי. ירדה לי אבן מהלב".

בלר: "פעם התגעגעתי לשישי אחר הצהריים, היום גם זה לא. אני מתגעגעת לתחושת ההיכרות עם כל אבן. אני גם אוהבת שחם, אז בניגוד לבעלי אני לא מתגעגעת למזג האוויר".

איש התרבות מסביר מדוע הוא כופר בדיכוטומיה "ירושלים חרא ותל אביב נפלאה", שהוא מצטט מפי סידון. "אני מאוד שמח שילדיי גדלו בירושלים ולא בתל אביב. הם גדלו עם ערכים. הם יודעים מה זה קטמונים. למדו בגבעת גונן. לא גדלו בסביבה שבעה ושמנה. הם לא סנובים. לא מתנשאים. לא מנותקים".

כך טוענת גם שגב: "יש במערכת החינוך בירושלים צניעות שאין בתל אביב".

ובלר מאשרת: "הילדים גדלו בירושלים בחברה הרבה יותר הטרוגנית".

- אבל הנכדים שלכם כבר יהיו תל אביבים.

"הנכדה הגדולה היא בת שנתיים וחצי, אז אף אחד לא מוכן לשקול לעבור לירושלים לכבודה".

אלישבע ברק מסכמת: "כן, חבל לי שהנכדים לא גדלים בירושלים. אבל אם חשבתי שהתל אביבים הם סנובים ושונים, מתברר לי שהם לא".