איך נסביר לכם?

בקיץ אסיים שירותי בחו"ל ואשוב ארצה. כרבע מאה משרת אני במשרד החוץ, ותהיה זו שיבה משליחות רביעית. ממחזור קורס הצוערים שלי, אותו התחלנו 17 מתוך אלפי מועמדים, נותרו כיום רק 10.

תמיד קשה לחזור מתנאי השירות בחו"ל - צנועים ככל שיהיו בהשוואה לדיפלומטים זרים - לתת-תנאים בארץ; אך לראשונה מגיעה אלי שוועת חברי בירושלים ובחלומות פרעה שפתר יוסף אין עוד נחמה ("שבע שנים שמנות המכסות על שבע שנים רזות"). לשוועת חבריי מתלווה נחישות להיאבק לתיקון המצב.

התחוור לנו שגם לאחר שנים ארוכות בשירות החוץ, משכורותינו עשויות להיות נמוכות מהשכר הממוצע במשק! מפתיע, מצער ומביש. מעולם לא נזקקנו לחיזוקים, ולפתע - נזקקים; למשכורת הולמת, לכיבוד משלח ידנו, להכרה מינימלית בשליחותנו, המתאימה רק למי שמדינתו ועמו יקרים לו.

אחדים מחבריי לשליחות נרצחו במילוי תפקידם, נפצעו, חלו או ראו את משפחותיהם מתפרקות עקב הקשיים המובנים אל תוך אורח חיים זה. זאת, בנוסף לקשיים האדירים במילוי משימתנו: קידום יחסי ישראל עם שאר האומות והגברת הבנתן כלפינו.

בנאמנותנו לדגל לא הבנו שללא משכורת סבירה במהלך עבודתנו בארץ בין השליחויות, נידרש להתמודד גם עם מציאות כלכלית מרה ובלתי הוגנת. חובה לזעוק: לפער של 50% בין משכורות עובדי משרד החוץ לעובדי משרד הביטחון אין הצדקה! תרומתנו לביטחון המדינה אינה נופלת מזו של עמיתינו. אנו גם מעטים מהם והשוואת תנאינו לשלהם היא לא רק מוצדקת, אלא קלה וזולה יחסית לביצוע.

ברם, ראיית האוצר - חד-מימדית וצרת אופקים - מונעת זאת ובכך גם מונעת הממשלה תיקון עיוות מתמשך, מה שהופך אותה לאחראית לפגיעה ביחסי החוץ שלנו.

לא קל להסביר...

מעטים המודעים לקשיים שבדרך החיים בה בחרנו. למשל, מה קורה לילדינו, לבני-זוגנו ולמשפחותינו הנותרות בארץ במהלך חיי הנדודים שלנו? או מהי ההשקעה הנדרשת בייצוג ישראל בעולמנו היום? והסכנות להן חשופים אנו (בריאותיות, ביטחוניות ומשפחתיות)?

הדיפלומטים הישראלים, מעטים ומובחרים, ניצבים בחזית המערכה הכבדה של הקרב התודעתי הבינלאומי בסוגיית ישראל. במסירות אין-קץ מקדמים אנו יחסי הסחר, התרבות, הבטחון (וכל השאר) בין ישראל לעולם. עם משאבים מעטים ומול מכשולים אדירים לעולם איננו אומרים נואש. חיילים אלמונים אנו בישראל וידוענים במקומות שירותנו בחו"ל (דוגמת הח"מ במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והמהומות שעוררה במקום שליחותי). כולנו משקיעים הכל בלהסביר את ישראל אך חסרי נסיון בלהסביר מדוע "מגיע" לנו. בנוסף, אנו משכילים, מנומסים ומאופקים.

והתוצאה? שנים ששכרנו בארץ נשחק להבדיל מזה של עובדי משהב"ט, להם היה מי שידאג. התעוררנו לגלות שנשכחנו ושיש במשה"ח כאלה החיים מתחת לקו העוני או הנזקקים להשלמת הכנסה! לא ניתן שלא לחוש בושה, אכזבה, אפילו כעס, ולתמוה: האין "מבוגר אחראי" שישקלל ראייה צרה מול עשייה רחבה ויוכיח שמעוות יוכל לתקון?

הכותב הוא סגן שגריר ישראל בנורבגיה