רווקות כמחלה כרונית

ככה זה כשאין שניים - כולם עושים על זה סרטים. מדוקו ועד ריאליטי נשטף המסך בתרבות הפו"פ על גווניה השונים, כשהמסר העולה מכולם הוא שביחד עם השמנת-יתר, רווקות הפכה למגיפה הגדולה ביותר של המאה ה-21. סרטה של נעה מימן (כן, "הבת-של", ותיכף נגיע גם לזה) הוא נכון יותר בעיני, כיוון שהוא מציג את הרווקות כאלטרנטיבה לגיטימית למערכת יחסים זוגית. יש לה כמובן את המחיר שלה, אבל היי, לזוגיות אין?

אני לא בטוח שסער שינפיין למשל, פליט הריאליטי, הוא כל-כך מעניין עד שנלווה באמפטיה חוששת את חיבוטי סיום תקופת הרווקות בחייו, אבל מעניין או לא, הוא בוודאי מייצג: כמעט כל מי שחוותה את הסצנה בשנים האחרונות נתקלה ברבים כמותו: כמעט מושלמים מבחוץ (מראה, רזומה, פרנסה, סגנון-חיים) אבל חסרים מאוד מבפנים. שלושת האחרים בסרט: אדם הורביץ, אירינה שולמן ורנה ורבין, הם מעניינים יותר, בוודאי יותר מהסמי-סלבס שמדגמנות נשיות מיואשת ב"בקרוב אהבה" הנוראית (מוצ"ש, אחרי "האח הגדול"), גם אם בסופה של תוכנית אינם מחדשים כמעט דבר. אמרנו מימן? ובכן, היא נראית צעירה אינטליגנטית ומוכשרת, ובכל זאת, הייתי שמח יותר להמליץ על צפייה בסרט הזה אלמלא היה אביה בעלי הערוץ שבו הוא משודר...

אחרי 20 שנה

"כך היינו", ו' 18:00, ערוץ 1

בזמן מלחמת לבנון השנייה, אמרו "אסקפיזם" והאשימו את תושבי תל אביב בנטייה מסוכנת שלא למות למען ארצם, אבל אולי בכל זאת יש בה משהו? כי סקירה היסטורית קצרה, מלמדת שהתקופות הסוערות ביותר בחיי הלילה שלה, היו בסמיכות לאירועים טראומטיים: במלחמת המפרץ (הראשונה, לבנון לא לבד!) למשל, או במהלך האינתיפאדה (השנייה...!) כשמטרות אזרחיות בתחומה היו יעד נחשק לארגוני הטרור.

אז עם כל הכבוד לתיאוריה האסקפיסטית שגורסת שתל אביב עולצת כשבחיפה ובצפון נופלים טילים, הרי שהעיר שחרטה על דגלה את הסיסמה "אכול ושתה כי מחר נמות" עולצת ביתר שאת דווקא כשהמציאות מיישרת קו עם האפוקליפסה, והיא נמצאת על הכוונת.

למרבה הצער, שום דבר מזה לא יחלחל להומאז' שיקדיש הערוץ הראשון למלחמה המוזרה ההיא שבמסגרתה נמלטו משפחות שלמות לחו"ל, או אף ליעד אקזוטי בהרבה לתל אביבים: לירושלים! בעוד הרווקים בתחומה (גיבורי האייטם הקודם) נמלטים אל מחוזות החשק לאמור: אם נלך - לפחות בחיוך!

ובכל זאת, מוזר להיזכר: למשל בנחמן שי שמעודד אותנו לשתות מים (לקח יפה גם לימי שיגרה), או ביצחק שמיר שמבטיח תגובה, בפלסטינים הרוקדים על הגגות, בפקקים בשער הגיא, בקשישים מ"זהו זה", בערכות המגן, בחשש מה"לא קונבנציונלי" ובגל השקט...לעומת המלחמה הבאה של תל אביב, כך מבטיחים לנו, תיראה המלחמה ההיא כמו קפצונים.

לדעת אישה

"רוק 30", העונה החדשה, שבת 18:15, "יס קומדי"

אולי זה רק אני, אבל ייתכן שהסדרה הקומית הכי טובה על המסך, התחילה להתעייף מעט? גם לסדרות טובות, מתברר, יש את הרגעים הללו, שבהם אתה מבין שמעתה הדרך תהיה בעיקר במורד הגבעה: אולי עם עליות פה ושם, אבל אפשר כבר להתחיל ולהתגעגע. זה לא אומר שהעונה שנפתחה רק בשבוע שעבר היא לא טובה, זה גם לא אומר שלא תהיינה עונות חדשות, ובכל זאת: המתח המיני בין ליז למון לג'ק דונגי לא הולך לשום מקום, טרייסי ג'ורדן כבר לא יהיה מופרע יותר ממה שהוא, למוזרויות של קנט כבר התרגלנו, ואפילו סרי ההורסת, מראה הפוכה מול פניה של למון המזדקנת לבדה, לא נהיית צעירה יותר.

גם בעונה הנוכחית, נותר לטעמי עיקר כוחה של הסדרה הזאת, מעשה ידי אישה (טינה פיי המבריקה שהשתלטה על הטריטוריה הכי גברית בהוליווד, ה"סיטקום"), בכך שבעידן הפי.סי, יש דברים שרק לאישה מותר לומר, למשל על רווקות מאוחרת: בפרק שעבר נזף דונגי, הבוס, בלמון שיש לה שתי ברירות: "תתחילי לנהל מערכת יחסים בוגרת עם בן זוג, או שתלמדי את החתול שלך לחייג 911...", משפט שהעלה חיוך מריר גם על שפתותיו של גבר מובס.