"שקט, יורים"

באיזה שלב בדיוק נעשה ג'ארד לי לופנר חשוד בפשע?

כאשר רכש נשק אוטומטי ותחמושת? או אולי כאשר טען את הנשק, טמן אותו בכיסו, ויצא מן הבית? או כאשר התקרב אל פינת הרחוב, שבו עמדה צירת הקונגרס הדמוקרטית גבריאלה גיפורדס, בעיר טוסון, במדינת אריזונה, בשבת שעברה? או כאשר שלף את האקדח מכיסו?

לא, לא, לא ולא. חוקת ארה"ב וחוקי אריזונה העניקו ללופנר את הזכות לרכוש, לטמון, לצאת, להתקרב ולשלוף. הפשע התחיל רק כאשר סחט את ההדק, וירה.

הטבח באריזונה הקפיא את דמם של האמריקנים. צירת הקונגרס בת ה-40, שקליע פילח את מוחה, נאבקת על חייה. שופט בכיר נהרג. ילדה בת תשע נקטלה. עוד ארבעה נהרגו. 13 נפצעו. מיום שני השבוע, אמריקה מתבוננת בקלסתרו של ג'ארד לופנר, ומנסה לקרוא את מחשבותיו. חיוך נשפך על פניו, כאשר מצלמת המשטרה הבזיקה לאחר מעצרו. מה בדיוק שיקף החיוך הזה - רוע? בנאליות? טמטום? חוסר-שפיות?

כך או כך, קל לשנוא אותו; וקל לייחס את הזוועה לטירופו הפרטי. ג'ארד לופנר לא היה ילד-טוב-אמריקה. כל מי שבאו איתו במגע בשנים האחרונות מצאו בו משהו "מוזר". סטודנט במכללה מקומית אמר, עוד לפני הטבח, כי לופנר נראה בדיוק כמישהו העלול להיכנס בוקר אחד לכיתה עם נשק אוטומטי, ולרסס אותה בקליעים.

האינטרנט רווי בעדויות טקסטואליות ל"מוזרותו". בעיתונים התפרסם אוסף מונולוגים סהרוריים שלופנר השמיע בפורום של משחק וידיאו מקוון. פנטזיות על אונס נשים מעורבות בתיאורים של חיפוש אחר מקור הכנסה; שאלות כמעט-רציניות ("כמה כוכבים יש ביקום?") מעורבות באווילויות ("מישהו יודע מה טעמן של עוגיות שוקולד?"); רמזים של חוסר שפיות ("אני יודע איך לחתוך גופה, ולאכול אותך במשך שבוע"); ורמזים על העתיד לבוא ("למי יש רגשי תוקפנות 24 על 7?", זאת אומרת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע).

21 אלף סכיזופרנים

פסיכיאטר בכיר כתב אתמול ב"וול סטריט ג'ורנל", כי כל זה הוא "תוצאה בלתי נמנעת של 50 שנות טיפול כושל בבריאות הנפש". ד"ר פולר טורי (Fuller Torrey) טוען, כי ההחלטה לרוקן בתי חולים פסיכיאטריים בשנות ה-60 שלחה חולי נפש אל הרחובות, והגדילה בהדרגה את מספרם. באריזונה לבדה - הוא כותב - 21 אלף סכיזופרנים נמצאים מחוץ להישג ידה של הרפואה. 10% מהם פונים לאלימות. על יסוד נתונים שאספה מדינה אחרת של ארה"ב, אינדיאנה, ד"ר טורי מסיק כי חולי נפש אחראים לעשירית מכל מעשי הרצח בארה"ב (1,600 מתוך 16,000 בשנה).

ד"ר טורי מתייחס בביטול אל האפשרות שהרצח באריזונה היה קשור בהחרפת הטון הפוליטי בארה"ב בשנתיים האחרונות. "המניע אינו פוליטי, אלא פסיכוטי", הוא כותב, ומשווה את לופנר עם מתנקשים פוליטיים אחרים ב-30 השנים האחרונות. אחד חשב שציר קונגרס לשעבר טמן משדר זעיר באחת משיניו, ולפיכך רצח אותו; שני האמין שהממשלה הפדרלית מפתחת "מכונה להחזרת זמן", ולפיכך הרג שני שוטרים בכניסה לגבעת הקפיטול. לופנר, באחד המונולוגים שלו עלי-רשת, כתב על מזימתה של הממשלה הפדרלית "להנהיג מטבע חדש".

עורכי "וול סטריט ג'ורנל" הסכימו עם כל מלה של ד"ר טורי. העיתון החשוב ורב-האיכות הזה הוא שופרו האדיטוריאלי של הימין השמרני בארה"ב. מאמרי המערכת שלו מנהלים את התקפת-הנגד של הימין כלפי אלה המייחסים את הטבח באריזונה למערכת הסתה נגד הנשיא אובמה ותומכיו.

ישראלים יזהו לא מעט מן המרכיבים בהתנצחות הזו: איש ימין קיצוני עושה מעשה טבח, הימין הלגיטימי קצת נבהל מן האפקט ומוריד פרופיל, אבל דובריו מתעשתים ומגלים שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

"על הכוונת"

בהתחשב בכל מה שידוע על האקדוחן מאריזונה, כנראה אין זו הפרזה להניח שמצבו הנפשי הניב את הרצח, לא דעותיו הפוליטיות. אף על פי כן, הרצח מעניק למערכת הפוליטית הזדמנות להרהר בתוצאות האפשריות של רטוריקה קיצונית. צירת הקונגרס גיפורדס עצמה הזהירה בשנה שעברה מפני התוצאות האלה. זה היה לאחר ששרה פיילין, יקירת הימין הרדיקלי, המועמדת הרפובליקנית לסגן נשיא ב-2008, העמידה את מחוז הבחירה של גיפורדס "על הכוונת" במהלך מערכת הבחירות לקונגרס. הכוונת הייתה כמובן מטאפורית, אבל לא הכול מבינים מטאפורות.

פיילין הנמיכה טון בשלושת הימים שלאחר הטבח, והסתפקה בהבעות של צער בטוויטר הפופולרי שלה. אבל ביום הרביעי היא התנערה, והאשימה את מבקריה ב"עלילת דם". את התקפת-הנגד של פיילין ליוו פוליטיקאים, שדרי רדיו וטלוויזיה ופרשנים אחרים של הימין. ניוט גינגריץ', היושב ראש לשעבר של בית הנבחרים ומועמד אפשרי לנשיאות ב-2012, הפך את הקערה על פיה, והאשים את השמאל שהוא מגן על רדיקלים אסלאמיים המבקשים את נפשה של אמריקה.

התאוששותו המהירה והסוחפת של הימין בשנה וחצי האחרונות, לאחר תבוסתו הניצחת ב-2008, עמדה בסימן התקפה מרה על הממשלה הפדרלית ועל המפלגה הדמוקרטית. דוברי הימין כפרו לעתים קרובות בלגיטימיות של היריב ובפטריוטיות שלו. אפילו השבוע הכריז מושל רפובליקני בולט, שהנשיא אובמה מנסה "לחסל את עולם העסקים האמריקני". נופך של רצינות ניתן אפילו לטענה שהנשיא הוא "מוסלמי מקניה", ועצם בחירתו הייתה לא חוקית.

המאה ה-18

אם הטבח בטוסון אינו סיבה לחשבון נפש פוליטי, הייתכן שהוא יעודד הרהור חוזר בבעלות הפרטית על כלי נשק? בקצרה, התשובה היא לא. אמנם מתפתחת יוזמה לאסור נשיאת נשק בטווח של מאה מטר מ"עובדי ממשלה", אבל נראה שאפילו לה אין סיכוי. לא-אמריקנים מתקשים להבין את הנאמנות הקנאית לנורמות התנהגות של סוף המאה ה-18.

ב-1791, אבות החוקה האמריקנית נמנו וגמרו להוסיף לה את "התיקון השני", המבטיח את הזכות לשאת נשק. לא היה אז צבא סדיר, לא הייתה בולשת פדרלית, לא היה שירות חשאי; היו אינדיאנים; היו בריטים, צרפתים וספרדים חורשי מזימות מעבר לגבול. נשיאת נשק נועדה להגן על הרפובליקה הצעירה והשברירית.

ארה"ב עומדת על זכותה (הלגיטימית והמבורכת) להשיא עצות לרוב ארצות העולם בשאלות של זכויות אדם. הפעם, אולי לשאר העולם יש הזכות לתבוע ממנה להגן על שלום אזרחיה באמצעות הגבלת התפוצה של כלי נשק. למרבה האירוניה, צירת הקונגרס גיפורדס הייתה מצביעה מיד נגד יוזמה כזאת. היא תומכת חד-משמעית בזכות האזרחים לרכוש נשק, לטעון אותו, ולטמון אותו בכיסם כאשר הם יוצאים מן הבית ביום שבת אחר הצהריים.

בספריית התוכנות של iPhone מצאתי השבוע אפליקציה קטנה ומזיקה, שגרסתה המוגבלת ניתנת להורדה חינם אין כסף. שמה iGun. סימן ההיכר שלה הוא תת-מקלע ושני קליעים. מסך הפתיחה מציע לקנות את הגרסה המלאה, iGun Pro, "יותר כלי נשק, ללא מודעות". סרבו-נא בנימוס, ותישלחו מיד אל גלריה של אקדחים, תת מקלעים ורובי-סער. בחרו-נא את הנשק הרצוי, סחטו-נא את ההדק, והקליעים ייפלטו במהירות הרצויה. אמריקה.iSorry .

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com