כשמתעכבים לרגע על דבריו של אהוד ברק מהבוקר (ב'), לאחר שהכריז על פילוג מפלגת העבודה והקמתה של מפלגת העצמאות, קצת קשה להחליט אם לצחוק או לבכות.
במקרה שפספסתם את האייטם התקשורתי החם של היום, אז הנה לכם הציטוט המדויק: "סדר העדיפות של המפלגה החדשה יהיה המדינה, המפלגה, התקשורת ורק בסוף אנחנו. המוטו שלה יהיה 'מה שטוב ונכון למדינת ישראל'". אמר, ולא השתהה יותר מדי על האוקסימורון שיצא מפיו. הרי אם המדינה היתה באמת בראש מעייניו, האם היה מפלג את מפלגת העבודה?
בואו נבדוק לרגע את ההצהרה הזאת. המדינה שלנו, זה כל אידיוט יודע, סובלת מקרעים חמורים באוכלוסייה שרק הולכים ומחריפים מדי יום. החרדים נגד החילונים, השמאלנים נגד הימנים, הערבים נגד היהודים, ואלה רק על קצה המזלג.
הדבר שהכי חסר למדינה הזו הוא אחדות - מציאת המכנה המשותף שהוא לכאורה ברור וטבעי כל כך, שלמענו פועלים כולנו. מחלוקות, איך לומר, יש לנו מספיק. גם פלגים ופילוגים.
מפלגת העבודה סבלה מכה קשה בבחירות האחרונות, לאחר סדרה של חבטות לא מעטות. עם זאת, היא מהווה גוש חשוב מאין כמוהו בנוף הפוליטי המקומי. מפלגת מרכז אמיתית, שחברים בה לא מעט חברי כנסת איכותיים.
אז מה הבעיה שלהם? איחוד והסכמה. הם צריכים מישהו שיוביל אותם יחד ויחזק את המשותף, לא מישהו שיעצים את הוויכוח הפנימי ויפלג אותם עוד יותר. גם המורשת של העבודה, שממנה צמחה המדינה, היא חשובה.
על מורשת קל לדבר ולהכביר מילים נבובות, אבל כשצריך לעשות משהו כדי לשמר אותה, פתאום היא הופכת חסרת חשיבות. אנחנו ממהרים לבעוט במורשת של עשרות שנים כשיש לנו איזשהו אינטרס אישי לפרנס. עזבו אתכם מהיסטוריה וערכים, באמא שלכם.
ומה לגבי התקשורת? ברק בהצהרותיו ממקם אותה במקום השלישי המכובד בסדרי העדיפויות של מפלגתו החדשה. אבל מהי האמת? האמת היא שמבחינתו, ומבחינת מרבית הפוליטיקאים בישראל, התקשורת היא רק אמצעי לשחק בו.
מפעילים אותה לספינים כשצריכים לקמבן איזה מהלך, יוצרים באמצעותה סערות כדי לעצור מישהו אחר (ותמיד יש מישהו אחר שרוצים לעצור אותו כי הרי זה כל מה שמעניין אותנו בחיים), ומתעלמים מהביקורת שלה לחלוטין.
חבל מאוד, מר אהוד ברק, שזו היתה הבחירה שלך. מילותיך היפות ששוחררו לתקשורת - מה חבל שאין מאחוריהן דבר וחצי דבר. מילים הן דבר מקסים ופיוטי, אבל מדי פעם, כדאי גם לגבות אותן במעשים. תכלס, במעשיו, אהוד ברק הוכיח היום בדיוק את ההפך ממה שאמר.
סדר העדיפויות כפי שקבע אותו כרגע הוא קודם כל אנחנו (או יותר נכון, אני), לאחר מכן התקשורת שתכסה אותי, אחריה המפלגה שאצליח איכשהו להנדס ללכת בדרכי כדי להאדיר עוד קצת את עצמי ולשרוד בממשלה, ובסוף, רגע, לא היה עוד משהו? אה, כן. המדינה. רק מישהו יכול בבקשה להזכיר לי איך קוראים לה?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
