"תחבוט לו לבקהאנד, הוא יקרוס"

מאמני כדורגל, כדורסל ופוטבול ישרפו חודשים מהחיים שלהם בצפייה בווידיאו. הם יעטפו את עצמם בערימות של דו"חות סקאוט של היריב, גם אם הם מכירים את המאמן שמולם או את הקבוצה היריבה בצורה יוצאת דופן. הכל בכדי להשיג עוד פירור מידע שייתן להם יתרון קל.

בטניס, אם מישהו חושב שרוג'ר פדרר יישב לפני גמר של גראנד סלאם מול נדאל עם ערימת קלטות ודיסקים בניסיון לפצח את החולשות של הספרדי, הוא יופתע לגלות עד כמה שחקנים ברמה הזאת בקושי מקדישים לעניין הזה זמן. ההסבר די פשוט: רבים משחקני הצמרת פוגשים את אותם יריבים לפעמים עשרות פעמים במהלך הקריירה. כריס אוורט ומרטינה נברטילובה למשל רשמו את היריבות הכי מיתולוגית בטניס, עם 80 מפגשים ראש בראש, מה הן כבר לא ידעו אחת על השנייה?

אז איך בכל זאת מתכוננים שחקנים למצ'-אפים השונים, ועד כמה בכל זאת יש חשיבות למערך "ריגול" כזה או אחר?

 מרטינה נברטילובה, טניס / צילום: רויטרס

***

הטניס שונה מענפים אחרים בבסיס שלו: רוב השחקנים לא רק שרואים את יריביהם מדי שבוע, הם גם מתאמנים איתם ביחד על אותו מגרש. אלה שרוצים להרגיש טוב עם עצמם נעזרים היום ב-YouTube כדי לראות עוד קצת את היריבים. פדרר ונדאל שיחקו ביניהם עשרות פעמים בסבב וגם בהופעות ראווה ומכירים אחד את השני כאת כף ידם. לקראת המפגשים הללו הם יקדישו את כל הזמן הפנוי להכנה מנטלית ולרעננות הפיזית. ואם לצפות במשהו, אז עדיף כבר באיזה סרט טוב כדי להירגע.

אבל ככל שיורדים כלפי מטה ומידלדלים המפגשים הסדרתיים בין שחקנים, עולה המשמעות של הסקאוטינג בטניס. התפקיד העיקרי של מלאכת הריגול מוטל בדרך כלל על המאמן. הוא זה שרואה את ההגרלה והולך לצפות ביריבים הפוטנציאליים. במהלך השנה יש לא מעט שחקנים חדשים שמגיעים משום מקום, ולא מעט פעמים קורה שתעלה למשחק מול שחקן שלא פגשת מעולם, לפעמים אפילו לא שמעת את השם שלו. לעלות למשחק ללא שום ידע מוקדם, זה מתכון לצרות. בטח ברמה הפסיכולוגית.

מקור נוסף למידע ששחקנים משתמשים בו הוא שחקנים אחרים בסבב. לרוב זו שיחת טלפון לחבר שיספק אינפורמציה על היריב. לא פעם שיחות עם שחקנים בארוחת ערב או בחדר ההלבשה הצילו לי משחקים. לעולם המידע שתקבל מחבר ששיחק מול יריב שלך, שעמד מולו על המגרש והרגיש את העוצמות שלו ואת היתרונות שלו, ייתן לך הרגשה טובה יותר מאשר מידע שייתן לך מאמן שרק צופה מהצד.

***

הידע הכללי המוקדם של השחקן שעתיד לשחק מולך, מעבר ליתרון הפסיכולוגי, מאפשר לך לבנות תכנית משחק בסיסית. כשאין ברירה וצריך לשחק מול יריב אלמוני שעלה מהמוקדמות ושאף אחד לא מכיר, נכנסת האינטואיציה של השחקן לתמונה: לזהות כבר בחימום איזו חבטה נראית חלשה יותר, להבחין אם השחקן זריז או איטי, האם הוא מרגיש נוח ברשת, איך חבטת הפתיחה שלו, מה שפת הגוף שלו. במקרה שאין אינפורמציה על היריב, פותחים את המשחק ב"גישושים" כאשר כל שחקן בוחן את יריבו במשחקונים הראשונים. המהירות שבה שחקן מזהה את החולשות של היריב ועולה על שיטת משחק יעילה, תקבע ברוב המקרים את זהות המנצח.

כשהפכתי למקצוען השתמשתי בשרותי הסקאוטינג של דיק סאוויט, שהיה מעין מנטור שלי במהלך הקריירה. סאוויט, היהודי היחיד שזכה באליפות ווימבלדון ליחידים (זכה גם באוסטרליה), היה מקושר עם כל המאמנים הבכירים בארה"ב. בתקופה שבה אני שיחקתי בשנות השמונים רוב השחקנים היו בוגרי מכללות, גם הלא אמריקנים. הייתי מתקשר לסאוויט במשרדו שבניו יורק ונותן לו שם של שחקן מסוים ואת שם האוניברסיטה שבה שיחק, היריב שלי לאותו יום. סאוויט היה אומר לי להמתין על הקו ועל הקו השני היה יוצר קשר עם מאמן שהיה לו מידע על כל שחקן קולג'. ככה קיבלתי אינפורמציה בסיסית על אותו שחקן. שלא תחשבו שמדובר במשהו יוצא דופן, בסופו של דבר כל התהליך הזה כלל משפטים כמו "הוא אוהב לרוץ לרשת", "החבטה השנייה שלו חלשה", "הוא לא זז ימינה טוב" , או "הוא נלחץ בנקודות חשובות".

***

הרבה מאוד שחקני צמרת נהנים דרך צפייה מ"גילוי" שעושה עבורם שחקן אחר. לדוגמה, במשך שנים אף שחקן בסבב לא הצליח לפצח את המשחק של רוג'ר פדרר, עד שהגיע נדאל והוכיח לכולם שכשמתקיפים מספיק פעמים את גב היד של רוג'ר, הסיכוי לשבור אותו עולה. במשחק הגמר בין רוג'ר ורפא בפאריז ב-2008, אותו משחק שבו פדרר הושפל בשלוש מערכות, חבט נדאל את כל חבטות ההגשה שלו (ללא יוצא מהכלל!) במשך משחק שלם לכיוון גב היד של פדרר. זהו נתון כמעט חסר תקדים. הפגיעות של גב היד של פדרר במשחק הזה, היתה מסר מצוין ללא מעט שחקנים לאיך צריך לשחק מול פדרר.

עודד (דדי) יעקב, שאימן את הנבחרת במשך שנים, היה משתמש במידע שצבר על השחקנים השונים בסבב. "היתה לי מחברת", מספר דדי ל"גלובס", "שבה רשמתי כמה משפטים על כל שחקן שראיתי בסבב. הייתי רושם חולשות, נקודות חזקות ובעיקר הרגלי משחק מסוימים. לכל שחקן יש נטיות לשחק באותה צורה במצבים מסוימים, לחבוט לאזורים מסוימים במגרש, זה ניתן לחיזוי אם זוכרים את דפוסי המשחק של כל שחקן וזה יכול לעזור להטות את הכף. ברגע שהיה נודע לי מול מי משחק השחקן שלי, הייתי פותח בבירורים עם מאמנים ושחקנים אחרים כדי לדלות מידע על היריב. אין מאמן שלא עושה את זה היום, ורובם גם מחזיקים מחברות עם אינפורמציה על כל שחקן בסבב".

- יש לך דוגמה ספציפית למקרה שבו עבודת הסקאוטינג הכריעה משחק?

"ב-2005 נועם אוקון שיחק בדייויס מול ירקו ניימינן, השחקן הבכיר של נבחרת פינלנד שדורג הרבה מעליו. צלצלתי לבוב ברט שאימן את ניימינן לתקופה קצרה (ברט מאמן מוכר מאוד שאימן בעבר את בוריס בקר ואת גוראן איבניסביץ' - ג.ב). ברט, חבר טוב שלי, גילה לי שניימינן אוהב לחבוט את כף היד שלו בהחזרה לאורך הקו, בניגוד לרוב השחקנים השמאליים שמעדיפים לחבוט באלכסון באותו מצב. האינפורמציה הזאת עזרה מאוד לאוקון. הוא היה מגיש לו לכף היד ופשוט מחכה בפינה הימנית להחזרה, זה חסך לו הרבה אנרגיה ונתן לו יתרון פסיכולוגי, והיה אחד מהגורמים העיקריים לניצחון".

גם הראל לוי, שלא מכבר פרש והפך למאמנו של דודי סלע, חושב שמידע על היריב הוא דבר בסיסי. "אין כזה דבר לעלות למשחק בלי לקבל מידע על יריב. דדי, או כל מי שאימן אותי, תמיד היה מגיע לפני המשחק והיינו מדברים כמה דקות על החולשות והתכונות החזקות של היריב. ברמות הגבוהות זה הרבה יותר קריטי, כי ההבדלים בין השחקנים הם מזעריים וכל בדל מידע שיכול להעניק יתרון יכול להטות את הכף".

  הראל לוי, טניס / צילום: רויטרס

***

אבל עם כל הכבוד לסקאוטינג, טניסאי צריך לסמוך על האינסטינקטים שלו כשהמשחק מתחיל. ברוב המקרים לוקח מספר משחקים מול שחקן מסוים כדי להכיר את משחקו ולדעת איך לשחק מולו ולא יעזור שום סקאוטינג. אני זוכר שבטורניר בברסט (צרפת) ב-1990 העפלתי לחצי הגמר מול ריצ'רד קרייצ'ק ההולנדי. קרייצ'ק היה בן 19 ועדיין אלמוני ועלה מהמוקדמות. שלמה צורף שאימן אותי הלך לצפות בו ברבע הגמר וחזר אליי עם דו"ח הסקאוטינג הבא: "אין לך הרבה מה לדאוג. הוא בינוני מהקו האחורי, אין לו העברה בגב היד, לרוב הוא חובט לאורך הקו בהעברות, יש לו הגשה טובה". הכל היה כמובן נכון. אלא שבכל פעם שהגעתי לנקודת שבירה, קרייצ'ק ריסק אותי עם אס ללא מענה. אחרי שנה, כשקרייצ'ק נכנס לעשירייה הראשונה וזכה בווימבלדון, הבנתי שלא הייתי היחיד שלא הסתדר עם ההגשה שלו.

לא פעם סקאוטינג מוטעה יכול להכשיל אותך. הנה עוד סיפור: ב-1990 הצלחתי להעפיל לשמינית גמר אליפות ארה"ב הפתוחה והוגרלתי לשחק מול איבן לנדל במגרש המרכזי. כמה דקות לפני המשחק לקח אותי ג'ון מקנרו הצדה ונתן לי הרצאה איך אני אמור לשחק מול לנדל. מקנרו שנא את לנדל והתאים לו שלנדל יפסיד לשחקן לא מדורג. "תיזהר מחבטת כף היד שלו כמו מאש", אמר לי מקנרו, "הוא יפתה אותך לחבוט לשם ואז יכיש אותך", המשיך. "אפילו אם המגרש פתוח לחלוטין, אתה חייב ללכת לו על גב היד". "גו קיק היז באט", סיים והוסיף עוד כמה ברכות על לנדל.

הטקטיקה של מקנרו התבררה כגרועה ביותר, והמערכה הראשונה הסתיימה ב-0-6 ללנדל. במערכות הבאות חזרתי לתכנית המשחק הרגילה שלי והפסדתי 6-4 ו-6-3. שנה מאוחר יותר שיחקתי מול לנדל בסיבוב השני במונטריאול שוב, והפעם הגעתי למשחק עם טקטיקה הפוכה מזו שמקנרו המליץ עליה. ראמש קרישנן ההודי, שהיה חבר טוב ויריב אימונים, המליץ לי דווקא לפתוח את המגרש לצד של כף היד של לנדל ולהזיז אותו שמאלה ואז לנצל את עובדת היותי שמאלי ולעלות לרשת עם חיתוך לכיוון גב היד החלשה (יחסית) של לנדל. זו היתה טקטיקה מפתיעה, אבל לא היה לי מה להפסיד. ואכן, הטקטיקה עבדה במשך מערכה וחצי: הבכתי את לנדל והובלתי 0-1 במערכות ו-3-4 במערכה השנייה. אז העלה לנדל את רמת משחקו, ייצר כמה חבטות ההעברה משובחות והפך את המשחק. אני נשארתי עם המחמאות.

 ג'ון מקנרו, טניס / צילום: רויטרס

***

רוב השחקנים הגדולים אמנם מכירים אחד את השני ואין ביניהם הרבה מה לחדש, אבל במהלך ההיסטוריה יש דוגמאות לשחקנים שהגיעו למעמד גדול ובעזרת טקטיקה מפתיעה עד מהפכנית ניצחו שחקנים בכירים. שתי דוגמאות בולטות הם המקרים של ארתור אש ומאטס וילאנדר. ב-1975 הגיע ארתור אש המנוח לגמר ווימבלדון מול ג'ימי קונורס שהיה באותה שנה מספר 1 בלתי מעורער. קונורס היה הפייבוריט הברור וכמעט ולא הפסיד לאש מעולם. אש ידע שהוא צריך לעשות משהו מיוחד ובחר בטקטיקה מקורית: הוא עלה לרשת בכל הזדמנות, אבל חבט את הכדורים לאמצע המגרש, מה שלא איפשר לקונורס זווית נוחה לחבטת ההעברה. אש זכה במשחק די בקלות. לא מעט שחקנים אימצו את שיטת המשחק הזאת מול קונורס מאוחר יותר - וגם אני בשלושת המשחקים ששיחקתי מול קונורס בקריירה יישמתי את הטקטיקה הזאת שהפכה לפרוטוטייפ של איך לשחק מול קונורס.

ב-1988 היה זה וילאנדר השבדי שהפתיע את עולם הטניס בגמר אליפות ארה"ב מול לנדל. עד לאותו גמר וילאנדר הפסיד ללנדל פעם אחר פעם. לשניהם היה סגנון קו אחורי מובהק פשוט, ולנדל נהנה מהעובדה שהוא חזק יותר פיזית. אבל לאותו גמר הגיע וילאנדר עם טקטיקה שונה לגמרי: הוא שיחק הגש ורוץ לרשת ברוב ההגשות הראשונות שלו וחבט את רוב חבטות גב היד שלו עם חיתוך. למעשה, הוא שיחק הפוך לגמרי מסגנון משחקו הרגיל שכלל המון טופ-ספין ונקודות ארוכות מהקו האחורי. לנדל היה המום. זה היה שיעור מאלף עבורי לראות איך שחקן ממציא את עצמו מחדש רק בשביל לנצח שחקן מסוים.