שעתו היפה של פואד

זו יכולה להיות שעתו הגדולה של פואד בן אליעזר. השעה שלה ציפה, המתין, והתגעגע במשך שנים. אמנם לא בדיוק באופן הזה, לא אחרי שזרקו אותו מהתנועה והקימו אחרת, אבל בכל זאת, מעכשיו הוא המנהיג המוכתר.

"זקן השבט", יו"ר זמני, ראש מפלגת העבודה שיוצאת לאופוזיציה. הצבא שמאחוריו אמנם זעיר, חיוור, חלשלוש, לא מבוקש ולא אהוד - בוז'י הרצוג את אבישי ברוורמן - אבל זה מה שיש. הוא יתאמץ לצרף אליו גם את "רביעיית עמיר" הכוללת את עמיר פרץ, איתן כבל, דניאל בן סימון וראלב מג'אדלה, אבל אפשר שציפי לבני וקדימה קורצות להם יותר והם יקימו סיעה בחסותה. אולי הוא ינסה להתקרב לעצמאית, לבעלת "הרוח החופשית" שלי יחימוביץ', שהודיעה בעבר כי היא נשארת בעבודה, אבל גם בזה לא בטוח שיצליח.

פואד, שבעברו ארבע התמודדויות על ראשות המפלגה (מול אברום בורג, פעמיים, ב-2001; מול עמרם מצנע וחיים רמון ב-2003 ומול עמיר פרץ ושמעון פרס ב-2005), מוצא עצמו בראש מותג שפעם היה מפואר ומזמן הפך חבוט וריק, אלא שאותו המצב הזה מחזיר לימים היפים: מ ל ח מ ה. את זה הוא הכי אוהב.

"אני נחשב איש מלחמה", כתב בספרו "פואד כנגד כל הסיכויים", שיצא ב-2005. "אם אני לא עובד - אני מת. חייב לעבוד יום ולילה. חייב להיות במתח, חייב להזיז מערכות, לצעוק, להציב מטרות ולבדוק כל הזמן", תיאר עצמו בראיון ל"גלובס" בסוף 2006, כשהיה השר לתשתיות לאומיות.

גם אז, כמו אתמול, כשר התמ"ת, הוא די השתעמם. הכי אהב להיות חייל בגולני, תת-אלוף ושר ביטחון, בממשלת אריק שרון ב-2001, בתקופה של פיגועים קשים. אלא שאז, כמנהיג המפלגה, עשה את הטעות הכי גדולה שלו: הוא הוביל את פרישת העבודה מהממשלה בגלל תקציב שנטען כי היה מנוגד לעקרונות המפלגה והבטחותיה. הוא אכל את עצמו על כך במשך שנים אחר כך ולא הצליח לחזור למנהיגות המפלגה.

היום, שמחת עניים, סלל לו אהוד ברק את הדרך. מה יעשה עם זה, וכמה זמני יהיה ה"זמני"? זה תלוי בו.

כך מסתיים ספרו: "פואד חוזר למאבקים המפלגתיים הציבוריים, מוכה ומכה והוא עדיין כאן. סוקר את תולדות חייו ומשוכנע כפי שהיה משוכנע תמיד: אחרי כל מה שעברתי אף אחד לא יכול עליי. לא רמון, לא ביילין, לא פרס. לא ברק. לא ביבי... אף אחד לא עמד כילד בודד באמצע הרחוב בטהרן, הרחק ממשפחתו, כשהוא מחליט כילד בן 13 זהו זה. זה אני נגד כל העולם. כנגד כל הסיכויים".