המהפך שעשה הרצוג

ההישג הגדול ביותר של יצחק (בוז'י) הרצוג היה שהוא הפך את תיק הרווחה לתיק נחשק. אמנם מלא אתגרים, אבל תיק שיכול לבנות פוליטיקאי. בראשונה לוטשים עיניים אל תפקיד שר הרווחה, וזה הרבה בזכותו.

הרצוג יכול היה להסתפק בהחלפת תמונותיו עם בר רפאלי מימיו כשר התיירות בתמונות מבית תמחוי, אבל הוא הפך את התפקיד למשימת חייו כמעט: למד את רזי המשרד, שינן ואימץ מודלים מהעולם ואפילו אמר באומץ שחיסכון ארוך טווח לילדים חשוב יותר מקצבאות לטווח הקצר.

הוא לא עשה מהפכות גדולות, אבל הוא עבד במרץ, הזיז דברים שנתקעו שנים, ובמונחים מקומיים מדובר בהרבה.

עכשיו, בגלל אופורטוניזם של כמה אנשים קטנים, תיק הרווחה עלול לחזור לפינה קטנה במשרד ראש הממשלה, עד שיימסר לאחת השותפות בקואליציה, אולי לש"ס.

אם ש"ס תקבל את התיק, עלול משרד הרווחה להפוך למשרד הסעד - הקצבאות יחזרו להיות חזות הכול. שוב לא יראו את הנערות בסיכון, את מצוקת העובדים הסוציאלים, את קציני המבחן שקורסים בנטל. שירותי הרווחה ימשיכו לקרוס, קריסה איטית ושקטה, בלי שאיש ידבר על אסון או על ועדת חקירה.

לצד המחמאות להרצוג, יש להזכיר גם את הפן השלילי בכהונתו: בתקופתו פרח המגזר השלישי. כל תוכנית חדשה של משרד הרווחה יצאה למכרז, כיאה לבון-טון במשרד האוצר. הרצוג למד שזו הדרך הפשוטה ביותר להוציא תוכניות אל הפועל, ובדרך נהנה מהחיבוק החם של העמותות ושל אנשי העסקים שנותנים להן חסות.

ומה קרה כשעמותה שהעסיקה מורות שיקום לעיוורים לא הצליחה לשלם משכורת לעובדות? העיוורים נשארו בלי מענה, כי זו לא המדינה אשמה, זו העמותה. כך אמרו באוצר, כך הסביר הרצוג.

את המדיניות הזו יצטרך שר הרווחה הבא לבחון היטב. היכן עובר גבול ההפרטה ומתי צריכה המדינה לומר "אני אחראית"?

ראוי ששר הרווחה הבא יהיה מהליכוד; מישהו שייקח לידיו את האתגר כמו שגדעון סער עשה במשרד החינוך; מישהו עם כוח פוליטי שיידע להזיז דברים ולרתום למשימה גם את נתניהו, ועל הדרך יוכל לבנות גם את עצמו ברמה הציבורית. שר התקשורת, משה כחלון, למשל, יכול לקפוץ על ההזדמנות.

המלחמה על שירותי הרווחה סקסית פחות מהמלחמה בחברות הסלולר, אבל היא הרבה יותר חשובה, עם כל הכבוד לדמי הקישוריות ולמפעילים הווירטואליים למיניהם.

שכר המינימום לאן?

סיסמת הבחירות של עופר עיני ב-2007 הייתה "הסתדרות בלי פוליטיקה", אבל האמת היא שהסתדרות בלי פוליטיקה היא מכה גדולה לציבור העובדים, כי בזכות הפוליטיקה הצליח עיני להעביר שורה של חוקי עבודה חדשים ובזכות הפוליטיקה יש להסתדרות עוגן למהלכים חשובים. כמובן, גם לעניין זה יש צד שלילי: בגלל אותה פוליטיקה התרסקה מפלגת העבודה.

עיני היה האדריכל הראשי שהכניס את העבודה לממשלת נתניהו, אף שכולם צפו את התרסקותה בעקבות המהלך הזה. עוד לפני המהלך של ברק הבין עיני שצריך לצאת החוצה, כי העובדים לא באמת ירוויחו מממשלה של ליברמן, ממשלה בלי תהליך מדיני. לא בטווח הארוך בכל האופן. במילים אחרות, העובדים זקוקים לפוליטיקה, אבל לא בכל מחיר.

ויש מחיר - התפטרותו של בנימין (פואד) בן אליעזר ממשרד התמ"ת עשויה לעכב את המגעים עם הממשלה להעלאה מוסכמת של שכר המינימום, למשל.

בהסתדרות מזכירים שעיני חזק לא רק בעבודה, אלא גם בליכוד ובקדימה, אבל ברור שפגיעה במפלגת העבודה פוגעת בהסתדרות ובמהלכיה.

שר התמ"ת המיועד, שלום שמחון, לא ימהר לעזור עכשיו למי שקרא רק באחרונה לחבר הטוב אהוד ברק "אהבל". ההתבטאות ההיא של עיני נראתה אז יוצאת דופן. היום היא נראית עדינה במיוחד.