בדרך החוצה

קוראים לה חן, והיא נשואה טרייה. צעירה בת 28, חיפאית. מחפשת את דרכה בשוק העבודה. מעצבת תכשיטים ובגדים, חולמת על עסק עצמאי, אבל בינתיים חותמת אבטלה.

היא ובעלה מתגוררים בבית הסבתא, שנפטרה ממש לאחרונה. חולמים לקנות דירה. בכלל, חן היא סוג של חולמת. "הכול אפשרי, בחיים האלה יש קסם", הייתה חוזרת כמו מנטרה בניסיון להדביק את הסביבה.

עכשיו היא כועסת, אפילו ממורמרת: "קשה לחיות במדינה הזאת. אני רוצה לעוף מכאן". היא כועסת על כך שבעלה עובד מסביב לשעון ושהיא בקושי רואה אותו. היא רוצה ללמוד תכשיטנות, "אבל את יודעת כמה הקורסים יקרים?". היא כועסת על האדישות, אולי כועסת על עצמה.

הם עשו הכול כמו שצריך במסלול שאמור לעזור להם להסתדר: סיימו תיכון, עשו צבא, יצאו ללימודים גבוהים, קרעו את עצמם במלצרות כסטודנטים, חיכו להתחיל קריירה, לעלות על המסלול המהיר - וגילו שהם תקועים בפקק.

היא משכנעת אותי ואת עצמה שבאירופה קל יותר, שיש פחות מסים, ששם קל יותר ללמוד, קל יותר למצוא בית ולשלם עליו, קל יותר לפתוח עסק. הם חושבים על ילדים, אבל כרגע היא משקשקת מפחד: "איך נעמוד בזה כלכלית?".

השלג של השכן תמיד לבן יותר, אני אומרת לה, משכנעת אותה ששם לעולם תהיה זרה, שגורלה הוא כאן בישראל, לטוב ולרע. ולא הכול רע ועדיין הכול אפשרי.

אבל הקולות האלה מסביב מתגברים וקשה להדוף אותם; זוגות צעירים בתחילת דרכם מנסים להקים בית בישראל ומוצאים עצמם חסרי אונים. טלפון מהבנק מערער להם את השגרה, אז הם מנסים "לדפוק את המערכת" וקונים קופון מוזל באתר לרכישה קבוצתית, מנסים לחסוך כמה עשרות שקלים. כאילו שזה יעזור.

הם משלמים שבעה שקלים לליטר דלק, ומצקצקים. מעליבים את המדינה, מקללים אותה בגסות בכל פעם שהיא מוציאה להם לשון, כמו בריון שאיכשהו תמיד יוצא בקלות ואף פעם בלי עונש. הרי הם אלה שנענשים בסוף.

זוגות צעירים רבים רוצים להגשים את עצמם, אבל איכשהו נהיה להם הרבה פחות חשוב שזה יהיה כאן. כבר לא מעניין אותם ימין ושמאל. הם אדישים פוליטית. אולי גם הם נפלו למלכודת הקפיטליסטית ומה שחשוב להם זה להרשות לעצמם את ההנאות. זה הפך לתמצית החיים והם לא יכולים - אז הם כועסים.

חן היא רק אחת מרבים, ויש לה כבר בארון אוסף מעילים כבדים שישרתו אותה בשלג של אירופה, כשתגור שם, ובדמיונה היא משגשגת.

היא לקוחה מאוכזבת, "ישראלית מאוכזבת", וכבר נגמרו לי הטיעונים שישכנעו אותה שבכל זאת אין כמו ישראל. ביבי, שטייניץ, פישר ושר הרווחה החדש, מי שלא תהיה - עזרו לי לשכנע את חן שיש לה סיבה להישאר ולהקים כאן משפחה. אני ממש לא רוצה להתגעגע אליה.