הפיתוי האוטוריטרי

התקוממות נגד עריצים מעוררת כמובן אהדה, בעיקר כאשר אפשר להוסיף לה את התואר "ראשונה מסוגה".

מאז ניסה נורי סעיד להימלט מבגדד, במהפכת 1958 (לא הצליח, והוצא להורג), לא היה כדבר הזה בעולם הערבי: שליט נמלט בחסות החשיכה מארצו בשיאן של הפגנות רחוב נגד 23 שנות מלוכתו ("רפובליקה" בעולם הערבי היא עניין תיאורטי, בדרך כלל רק תחליף מנומס למלוכה אבסולוטית).

תוניסיה לא עוררה את האופוריה שעוררו התפרצויות דומות של "כוח העם" ב-25 השנה האחרונות. הפיליפינים והאיטי, ב-1986, התחילו את הגל. 3 שנים אחר-כך באו ארצות הגוש הסובייטי. ב-2000 בא תורה של סרביה. בין 2003 ל-2005 באו גרוזיה, קירגיזסטן, אוקראינה ולבנון. אלה היו ימי הפריחה של הצבע הכתום. אפילו סרבני פינוי בעזה מרחו אותו על כרזותיהם. התקוממויות רחוב הפילו נשיאים (שאגב נבחרו באופן דמוקרטי) במדגסקר, בבוליביה ובאקוודור.

באמצע היו גם טרגדיות איומות: המשטר הסיני הטביע את "כוח העם" בדם, ב-1989; כך בדיוק עשה המשטר הצבאי בבורמה, שנה אחת קודם. התיאוקרטיה האיראנית שברה לרסיסים את "כוח העם" בשנה שעברה. הצבא בתאילנד עשה כן פעמים אחדות בשנים האחרונות.

האופוריה חסרה הפעם גם מפני שבזמן כתיבת הרשימה הזו (יום ב' בבוקר) איש עדיין לא ידע מה בעצם קורה, או קרה, בתוניסיה.

היו רמזים מטרידים שלפיהם מנוסת הנשיא ומעצר כמה מיועציו לא היו אלא תכסיס שיור של האליטה, ממין מה שקרה ברומניה לפני 22 שנה; אז בוימה התקוממות ספונטנית, שבסופה התייצב קומוניסט מן הדור הישן בראש משטר כמו חדש.

תוניסיה גם לא כל-כך חשובה, אלא באותה מידה שאל-ג'אזירה "לוויינה" את מראות תוניס אל קהיר ואל דמשק. מה יקרה אם ההמון ישתחרר מפחדיו, ינהר אל הרחובות, ויחשוף חזה מול החיילים היורים? לחלופין, מה יקרה אם ההמון יעשה בדיוק אותו הדבר בדרך מרמאללה לירושלים? היירו החיילים?

אף-על-פי שמתעורר החשק להאמין כי אולי חזר הרגע הדמוקרטי, אני רוצה לכתוב כאן דווקא על האפשרות ההפוכה: על הרגע הלא דמוקרטי, או על "הפיתוי האוטוריטרי". האקדמיה ללשון העברית הציעה "סמכותני" במקום "אוטוריטרי". טכנית זה בדיוק הפירוש, אבל "אוטוריטרי" נושאת איתה מטענים ואסוציאציות, והיא תשמש להלן.

הזכות לרדוף אושר

"פיתוי אוטוריטרי" מתרחש כאשר חברה במשבר אומרת נואש: היא חדלה להאמין ביכולת התיקון העצמית של המוסדות הדמוקרטיים, והיא פונה נגד האליטות הפוליטיות.

אירופה חזרה והתפתתה לאוטוריטריות מ-1922 ואילך, השנה שבה עלה בניטו מוסוליני. הוא לא תפס את השלטון, אלא הוזמן באופן חוקתי בהחלט להרכיב ממשלה. הדיקטטורה לא הפילה את הדמוקרטיה, אלא יצאה מחלציה. 11 שנה אחר כך הוזמן היטלר, באופן חוקתי בהחלט, להרכיב ממשלה.

עקרותה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית התחוורה לכל מי שצפו בה, כולל דמוקרטים וליברלים מחו"ל. מותר לשער שרוב תומכי מוסוליני והיטלר לא העלו על דעתם שתמיכתם מבטיחה חורבן. הם רק רצו ש"הרכבות יצאו בזמן", או שהיררכיה "טבעית" תחזור אל חיי החברה. הם רק רצו את מה שהחותמים על מגילת העצמאות האמריקאית כינו "הזכות לרדוף האושר".

פיתויים אוטוריטריים לא פסחו אלא על ארצות מעטות מאוד בעולם. לא הייתה כמעט ארץ אחת ביבשת אירופה שלא התנסתה בהם באופן כזה או אחר. לא הייתה אף ארץ אחת באמריקה הלטינית. אני מדבר לא סתם על אקט אלים של השתלטות, אלא על אקט אלים הנהנה מתמיכה רחבה, או לפחות מאדישות רחבה: צ'ילה ב-1973, ארגנטינה ב-1976. שתיהן למדו כמובן את הלקח, או האומנם.

בשבועות האחרונים הופתעו ארצות האיחוד האירופי לשמוע על "פיתוי אוטוריטרי" מתוך שורותיהם. הוא בא מהונגריה. ממשלת ימין עלתה שם לשלטון לפני שבעה חודשים, עם רוב ענקי בפרלמנט. בעיצומו של משבר כלכלי עצום ממדים, ראש הממשלה ויקטור אורבאן התפנה ליוזמת חקיקה שנועדה לצמצם את החירויות הפוליטיות ואת חופש העיתונות.

לרוע מזלה של הונגריה, החוקים החדשים אומצו זמן קצר לפני שהיא עמדה לקבל עליה בפעם הראשונה את הנשיאות הזמנית של האיחוד האירופי. הונגריה הוקעה כמעט בכל בירה אירופית. היא נדרשה לתקן את החוקים. אורבאן הכריז ששום דבר לא יניא אותו מלאכוף אותם. עיתון בגרמניה כינה את הונגריה "פיהרר שטאדט", או "מדינת המנהיג". זה היה מעמדה המשפטי של גרמניה בימי היטלר, כאשר רצונו של הפיהרר היה הבסיס היחיד לחקיקה.

בפעם הראשונה לאחר 50 שנה

אין לי כאן המקום לצטט הערכות וניחושים על מגמת פניו של הימין ההונגרי. זה גם לא כל-כך חשוב כשלעצמו (אם כי יהודים רשאים להיזכר ללא געגועים באוטוריטריות של הימין ההונגרי בין שתי מלחמות העולם ובזמן השואה).

ההזהרה הנובעת מהונגריה היא המעניינת. נסיבות של משבר כלכלי ושל דכדוך לאומי מעניקות הזדמנות לאופורטוניסט רודף שררה למסד את שלטונו. דעת הקהל אינה יוצאת מגדרה. פרלמנטריזם התחיל לשעמם אותה. פטפטנותה של התקשורת נמאסה עליה.

אירופה אל-נכון תציל את הונגריה מידי עצמה, אבל מי יציל דמוקרטיות לא מאושרות אחרות מן הפיתוי האוטוריטרי?

זו שאלה שלא נידונה ברצינות בישראל לפחות מאז הסתיים עידן בן-גוריון, כמעט לפני 50 שנה. בימי בן-גוריון האחרונים דווקא שררה חרדה, בייחוד בין אינטלקטואלים. עליית לוי אשכול, ב-1963, הפיגה אותה.

במרוצת 2010, וביתר שאת בינואר 2011, השאלה הזו אינה עוד הזיה של שמאל סהרורי, הזקוק לדחלילים או לתירוצים. עכשיו אמנם מתרחש ניסיון לצמצם את החירויות הפוליטיות. זה ניסיון מאורגן, באמצעים פרלמנטריים, מכוח רצונו של רוב הציבור. אם הניסיון הזה יעלה יפה אין כל סיבה להניח שהוא לא יימשך ויתרחב.

הנסיבות הן קלאסיות: התמוטטות האמון במוסדות הדמוקרטיים, עייפות כללית מן הפוליטיקאים, פסימיות וציניות. נסיבות כאלה מזמינות פיתוי אוטוריטרי. לרוע מזלה של ישראל, תנועה פוליטית חזקה, עם מנהיג כריזמטי, אורבת לרגע הזה.

מייסדיה ניסו פעם לפתות את הציבור באמצעות דיבורים על משטר נשיאותי. עכשיו הם מנסים להושיב את השמאל הקטן, החלוש והלא רלבנטי על ספסל הנאשמים. מחר הם עשויים להעמיד את עצמם בראש תנועה אנטי דתית, כדי לפתות חלקים של המרכז החילוני (ניחוש: הוא יתפתה).

מבחן הדמוקרטיה בישראל הוא רציני. משבר כלכלי, או משבר צבאי, או החמרת יחסים בין יהודים לערבים או מהומות על רקע דתי יעניקו תוקף לאופציה האוטוריטרית.

כך או כך, היא מונחת עכשיו על השולחן. באירופה, המכניזמים וכללי ההתנהגות בתוך האיחוד האירופי מגינים על החוליות החלשות ביותר מפני כניעה לפיתוי. ישראל הייתה יכולה עד הזמן האחרון לסמוך על הרגלים פוליטיים ועל הסתברויות נמוכות. היא אינה יכולה לסמוך עוד.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com