זה לא מריח טוב. לא יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל אתם מסריחים והריח שלכם רודף אותי כבר יומיים. לא בקטע אישי, חלילה - היגיינה לפני הכול אצל כולנו - אבל אתם, כך נדמה, שוכחים את השקית הזאת, השחורה, שמונחת מתחת לכיור בארון המטבח. נכון, לפעמים היא מטפטפת ואז זה הופך לסיפור, אבל ברוב המקרים תופסים אותה רגע לפני היציאה מהבית, משתדלים לשמור נגיעה. סיגלנו טכניקה מרשימה של שימוש רק בחלק העליון של כריות האצבעות והעברת מסת המשקל אל שרירי פרק היד כך שהשקית תהיה תלויה כמה סנטימטרים לפנינו. באמת שזה מרשים, אבל זה עדיין מסריח.
פסולת היא עניין רציני. זה כסף, וזאת תרבות צריכה, וזה הקשר אל הטבע - ובמידה מסוימת זה מעגל החיים. בחודש שעבר עשתה ישראל התקדמות בנהר הזה של הזבל, וחוק האריזות עבר בקריאות שנייה ושלישית. המוטו מאחוריו ומאחורי חוקים נוספים הנוגעים לפסולת הוא "המזהם - משלם". מעתה, היצרנים והמייבאים מחויבים למחזר אריזות, והצרכנים - להפריד את הפסולת; לחשוב עליה קצת יותר. אז יצאנו בעקבות השקית השחורה הזאת שכולנו נהנים לזרוק ולשכוח. בינתיים.
"גברת, תפסיקי לצפצף!"
השעה שש בבוקר. בתחנת העבודה של עובדי התברואה בצפון תל אביב מניחים תפילין, שותים קפה, מעשנים סיגריה. מוקדם יותר יצא עובד תברואה אל הרחובות והזיז את הפחים הירוקים אל המדרכות. במשאית שאליה התלווינו מתפקדים הנהג עמי ברדס (23 שנים במערך איסוף האשפה), הפועל דני זאדה (15 שנה בתחום) והפועל משה הילל (שמונה שנים בענף).
מזג האוויר סגרירי, והפחים בשכונת רמת אביב הירוקה מתפקעים מסוף השבוע. יש כמה תושבים שהתעצלו להרים את מכסה הפח והניחו את הזבל בצד, בשקיות שחתולים כבר הספיקו לפזר את תוכנן. קרטונים וגרוטאות מונחים גם הם לצד הפחים, מנסים להיבלע בנוף. מתא הנהג אפשר לראות בבירור את הרחוב המתעורר. אבל בתוך הנוף האורבני הקסום יש גם הרבה חוסר סבלנות - תפסיקו לצפצף לנו!
ברדס לא מתרגש, "שיחכו, שיחכו עוד דקה", הוא אומר בזמן שגברת בלונדינית בג'יפ מצוחצח מתעקשת לצפור. נהג אוטובוס לא נותן לנו זכות קדימה, "הוא עושה את עצמו לא מסתכל", אומר ברדס ומסנן לעברו ברכה.
"תראי, תראי באיזו צפיפות אני עובר", הוא אומר בגאווה באחת הסמטאות הצרות. "אני צריך לעצור לפועלים בנקודה שתהיה להם פרצה בין המכוניות כדי שיוכלו להעביר את הפחים. זה מסובך. הרבה פעמים מכוניות חונות ככה שאי-אפשר להיכנס עם המשאית עד סוף הרחוב, ואז זה בלגן כי צריך לעצור באמצע הרחוב והפועלים סוחבים את הפחים עד למשאית".
מבחינת ברדס, אילו אפשר היה לבטל לאלתר את האפשרות לחנות בשני צדי הרחוב הוא היה מרוצה מאוד. הילל הולך לאורך הרחוב וסוגר את מראות הרכבים, "אחרת לא הייתי יכול לעבור", מסביר ברדס, "אנשים פשוט לא חושבים עלינו".
יורדים לרחוב. הילל וזאדה פועלים בקצב אירובי. בעבודה הזאת צריך כושר. לוקחים שני פחים מלאים, מגלגלים אותם ומניחים על ה"מסרק". לוחצים על כפתור שמעלה את הפחים ומרוקן את תכולתם למשאית, ואז לוחצים על כפתור הדחיסה. ככה עשרות פחים מדי בוקר. "צריך כימיה טובה בין הפועלים", מסביר הילל את פשר התקתוק המרשים, מופע של טלפתיה בין הנהג ובין הפועלים מאחור. כשמסיימים, נתלים מאחור והרוח מבדרת את השיער. עוצרים שוב, וחוזר חלילה. אבל הם מדגישים: "צריך להיות יעיל וזריז אבל אסור להיות פזיז".
מהפח מיחזור אשפה / צלם: גלעד קוולרצ'יק
זאדה מספר שיש גם תאונות עבודה: "אנחנו עוברים בכל כמה חודשים קורס של בטיחות. זאת עבודה מסוכנת. הנה, השותף שלי שוכב עכשיו בבית חודש בגלל שבאחד הימים הגשומים המעיל שלו נתקע במסרק והוא נגרר ככה כמה מטרים".
הילל וזאדה אוספים משולשי פיצה שהתפזרו על המדרכה וזורקים למשאית. טלוויזיה נזרקת בבת אחת ומתרסקת. זה נשמע כמו מנגינה. גברת עוברת עם שקית ניילון מלאה בעיתוני השבת ומגישה לנו אותה. "גברת, אלה עיתונים - זה לא המקום שלהם, יש להם פח משלהם", רציתי להגיד לה, אבל מה זה יעזור. "טיפה בים", הם מסבירים לי, וזאדה מצביע על בקבוקי זכוכית שאנשים זורקים לפח: "זה הכול כסף - אפשר למחזר ולקבל על זה כסף. אבל כנראה אין לאנשים זמן להגיע לסופר ולחכות בתור. אם היו מגיעים לבתים של האנשים ואוספים מהם את הבקבוקים, הם היו שומרים וממחזרים אותם. חבל - בזבל יש מלא כסף".
אני שואלת את ברדס מה יהיה עכשיו עם חוק האריזות ואיך זה ישפיע על העבודה. "זה יהיה בעיה", הוא משיב. "צריך להוסיף פחים ולהפריד, ושגם אנשים יפרידו את האשפה. אבל מה שחשוב זה שאנחנו נאסוף את הפסולת. שלא ייקחו לנו את העבודה כמו שהיה עם הנייר שאנחנו כבר לא אוספים".
משלמים להם עבור משקל, עניין של תמריצים, מסביר ברדס, ולא ניכר שיש תלונות על תנאי העבודה. יורם, מנהל התברואה בשכונות עבר הירקון, מספר שבהנהלת העירייה כבר מדברים על ההפרדה של הזבל: "הבעיה הגדולה היא שאנחנו לא יודעים איך התושבים יגיבו לזה. זה משהו שצריך להתהפך בהבנה שלהם, ואם הם לא ישתפו פעולה יהיה בלגן. היום יוצאות מפה לרמת אביב ארבע משאיות לאסוף את הזבל, מה שיהיה, כך אני מעריך, הוא ששלוש משאיות יטפלו ברטובה ואחת ביבשה, כי זה פחות משקל ויותר נפח, אז זה קל לדחיסה. בכל מקרה הזבל יורד מהבית. השאלה אם הוא יורד מסודר או לא".
"לבקש מיהודים לשנות הרגלים זאת בעיה", קובע הילל, "אבל זה ייכנס למודעות. לאט-לאט. עד שיבינו. לדעתי צריך להתחיל את התהליך בחינוך בבית הספר".
המשאית כבר מתפקעת ולא נשאר מקום, הילל וזאדה הלכו כמה קילומטרים טובים, ועמי כבר התעייף מהרברסים. חוזרים לתחנה, שותים תה, אוכלים גבינית, זאדה ממשיך לשכונת אפקה - שם יחזיר את הפחים למקום. ברדס נוסע לחירייה, לפרוק את הזבל בתחנת המעבר. אנחנו איתו.
3,000 טונות שאריות של החיים
אין הרבה מילים לתאר את המחזה בתחנת המעבר בחירייה. "אלוהים אדירים" יכול להיות ביטוי טוב, והכוונה לכך שהוא כנראה שכח בשבוע המפורסם עם הלו"ז הצפוף למצוא גם פתרון מתוחכם לעניין האשפה. למצב הצבירה של החומר שנמצא בתוך בור האשפה אדיר הממדים הזה כנראה אין שם: זה משהו בין ג'יפה קטלנית לעיסת בדים ועגבניות מרוסקות. 3,000 טונות שאריות של החיים מדי יום. הכול נשפך כאן, בבת אחת. הריח נדבק לנחיריים.
בתוך כל הכאוס עומדות על הערימות אנפות לבנות וזוללות בתאווה. "אנשים פשוט מזועזעים כשהם רואים את כמות הפסולת הזאת בתחנת המעבר", מדווחת עידית אלחסיד, מנהלת המרכז לחינוך סביבתי הממוקם בסמוך. "הם לא מאמינים שזה הולך ככה, כמו שזה, להטמנה. יש המספרים שהרגישו נקיפות מצפון ושהתמונה הזאת לא יוצאת להם מהראש".
12 שנים שהר הזבל של חירייה עובר תהליכי שיקום. היום הוא כבר ירוק ומתחבר אל פארק אריאל שרון. כשעומדים בראש ההר אפשר לראות בבירור את גוש דן תוסס. הזבל של 23 רשויות בגוש מתנקז לכאן, ומפה ישונע לאתרי ההטמנה בדרום, רחוק מהעין.
"כל אחד לוקח את השקית שלו, זורק לפח וחושב שזהו", מוסיפה מלה גירשטיין, מהנדסת איגוד ערים דן שאמונה על המתקנים בפארק המיחזור חירייה. "במידה מסוימת, על בסיס אותו הקונספט, גם אנחנו זורקים מפה את הזבל לאתרי הטמנה וחושבים שזהו. אבל אני רוצה לקחת את הפסולת ולהשתמש בה, בניגוד לתפיסה המקובלת, שהיא לזרוק אותה הלאה, לאתרי ההטמנה".
גירשטיין ואלחסיד כבר רגילות לריח. גירשטיין אפילו מספרת שהיא יודעת לזהות את היום בשבוע לפי הריח, ואפילו את החגים; בפסח כמות הזבל שמגיעה לכאן כפולה. שתיהן הגיעו אל תחום האשפה מתוך אידיאולוגיה. למעלה מעשרים שנים שאלחסיד עוסקת בחינוך סביבתי עם התמחות בפסולת. עכשיו היא מנהלת את המרכז שנוסד בשנת 2007, ועד כה ביקרו בו כרבע מיליון איש.
בתוך המרכז נקי וריחני, כמעט כמו מוזיאון של פסולת דקורטיבית. מהתקרה משתלשלים מיני חפצים כמו סנפירים וכיסאות שניצלו מהמסלול המאיים אל אתרי ההטמנה, והפכו לפריטי נוי. שלל הרהיטים במרכז הם יד שנייה; הווילונות, למשל, עשויים בטכניקה של גיהוץ שקיות ניילון וצביעתן, ארגזי חלב הפכו למדפים, וכיסאות ישנים עברו שדרוג אמנותי.
"אני אמונה על הצד ההסברתי בפארק ומלה על הצד הטכנולוגי", מסבירה אלחסיד את מודל העבודה. כיום המרכז פתוח ללא תשלום לתלמידי בתי ספר שמתבקשים, ככרטיס כניסה, להביא עמם חמישה בקבוקי פלסטיק למתקני המיחזור. אבל מיחזור, כך מתברר, הוא ממש לא התשובה של אלחסיד לבעיית הפסולת בישראל.
"מיחזור זה טיפול נישתי", היא מסבירה. "כיום הציבור בעיקר ממיין ולא ממחזר. ובכלל, השאלה היא אם כדאי, אנרגטית ואקולוגית, לקחת בקבוק פלסטיק ולהסיע אותו דרומה עד לרמת חובב, ואז לשטוף אותו במים ובאדי קיטור, לפורר, להסיע שוב לנמל אשדוד, וכן הלאה".
- ומה התשובה?
"יש תשובה מורכבת, כי זאת שאלה פילוסופית משמעותית. בטווח הארוך אני מאמינה בסגירת המעגל התעשייתי. זאת אומרת, שיתכננו אריזת קורנפלקס שנוכל לאכול בסוף כי היא תהיה מנייר אורז, למשל. ויש כאלה מוצרים - ביפן ובסין יש סוכריות שהעטיפות שלהן עשויות נייר אורז, ואני אישית אכלתי אותן. ברגע שאכלתי גם את העטיפה לא יצרתי שום פסולת".
על כן, מבחינת אלחסיד, חוק האריזות אמנם מתבקש ומבורך כי הוא מוסיף גם את האריזות למעגל המיחזור, אבל הפואנטה העיקרית היא בהפחתה של הפסולת. "הסיפור העיקרי הוא ההפחתה במקור, של כל אחד מאיתנו, וזה הקשר הישיר לצריכה. המגמה הגוברת באירופה היא שהצרכנים צריכים להיות בסינרגיה עם התעשיינים, ולשאול יחד איך מפחיתים פסולת: איך עושים מוצרים שמכלים את עצמם. איך נלבש חולצה שתהיה בסוף אורגנית ותחזור לבטן האדמה, איך נייצר כיסא שיכיל מינימום דבקים וכימיקלים ויתחבר למעגליות של הטבע".
- קצת מדע בדיוני, לא?
"סעי איתי למסע בדיוני שבו כל הבית שלך יכול להתכלות בחזרה לאדמה. במצב כזה כולנו נשלם על וילונות יותר, כמו שנצטרך בקרוב לשלם על אריזות יותר, בעקבות החוק, והציבור צריך להבין ולקבל את זה. ככה שמצד אחד הצריכה תהיה מאוד איכותית, ומצד שני הצריכה תהיה פונקציה פחות מרכזית בחיים שלנו. הרבה פעמים חברות באות ומספרות לי, 'איזה כיף , קניתי חולצה', ואני תמיד שואלת אותן, 'נו, ואת מאושרת יותר?'. זה לא שאני לא קונה, אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך הכול מתחבר בחיים".
- הפסיכואנליזה של הפסולת.
"אתה לא יכול לנתק את נושא הפסולת מהנושאים הערכיים, החברתיים והפילוסופיים של החיים. ברגע שמנסים להבין את הפילוסופיה של הפסולת אתה שואל את עצמך שאלות על הסביבה ועל החיים. איך אתה חלק מהסיפור, מה עם המשאבים, איך אתה מתנהל ביומיום, מה אתה באמת רוצה ובמה אתה מוכן להשקיע".
בינתיים, בפרקטיקה, מועברות במרכז סדנאות שונות שעוסקות בפסולת בחיינו ובשימוש חוזר; כמו כן מופעל במקום בית ספר לקומפוסט. הבוקר הגיעו לכאן קבוצות אחדות של תלמידים: נערות ערביות, נערות דתיות וילדים קטנטנים מהגן שלומדים על החשיבות של תפירת כפתור שנפרם כדי לא לזרוק בגדים לפח. הם יושבים על השטיח ושומעים בריכוז סיפור יפה על כפתורים צבעוניים, ואי-אפשר שלא להיזכר בתובנה של הפועל הילל - "הכול מתחיל בחינוך".
את המרכז מממנים כמה גופים, ביניהם גם משרד החינוך. "פסולת זה עניין פוליטי", מסבירה אלחסיד. "הוא נוגע בהחלטות פוליטיות של רשויות מקומיות, בחקיקה של הכנסת, ויש גם הרבה ניגודי אינטרסים בין החלטות ממשלה לבין הרשויות, כמו היטל ההטמנה שלאחרונה עלה שוב, ובצדק".
חלק מבורסת הפחמן העולמית
בחזרה לסירחון של תחנת המעבר. האמת, מתרגלים לריח מהר. "עברנו פה מהפכה", אומרת גירשטיין בגאווה על רקע הר הזבל. "עצם זה שעכשיו קוראים לחירייה פארק מיחזור זה משמעותי מאוד". אל תיתנו לאופטימיות לתעתע. לגירשטיין בטן מלאה בכל הקשור לאופן הטיפול בפסולת בישראל: "לזרוק זבל באתרי הטמנה בדרום זה לא פתרון. אולי זה פתרון לעשרים עד ארבעים שנה, אבל מישהו שהוא קצת יותר רחב אופקים מסתכל על מה שקורה פה ורואה אילו נזקים סביבתיים אנחנו גורמים".
הפתרון של גירשטיין, אם כן, הוא בהפקת אנרגיה ובהשבה של הפסולת. אחת הגאוות של הפארק היא מתקן מיחזור של חברת חץ אקולוגיה, מתקן קטן שמטפל מדי יום ב-150 טונות פסולת.
"בכל יום שבו הפסולת לא נכנסת למפעל והולכת להטמנה כואב לי הלב, כי אפשר להשתמש בה כמשאב", אומרת גירשטיין, "זה פשוט פספוס".
היא מתחילה בהסבר על המתקן: "תחילה האשפה עוברת הפרדה ידנית ותופסים קרטונים ופלסטיקים. לאחר מכן הפסולת מתחילה לעשות מסע ועוברת בכל מיני תחנות. היא עוברת הפרדה בעזרת מים, ושם ממיינים לפי משקל החומרים שצפים או שוקעים. יש גם מגנטים שאוספים מתכות ואלומיניום. אחר כך הפסולת מגיעה לתוף מסתובב שבו חורים וסכינים, כדי לפתוח שקיות ולרסק חומרים. החומר האורגני יוצא דרך החורים, ומשם עובר ריסוק הידראולי ואז עובר למכלים. במכלים הוא עובר טיפול ביולוגי שבסופו מופק ביו-גז, שמפיקים ממנו חשמל לצריכה עצמית בפארק. את שאריות הפסולת שלא ניתן להשיב מחזירים לבור האשפה, והן ממשיכות להטמנה".
גאווה נוספת בפארק המיחזור היא ההשתתפות בבורסת הפחמן העולמית, מיזם של האו"ם שנולד מתוך אמנת קיוטו, ושלפיו מדינות מפותחות צריכות לקנות את גזי החממה המזהמים של מדינות מתפתחות. ישראל נחשבת למתפתחת.
כחלק מתהליך שיקום הר חירייה נדרש היה לטפל בגז הנפלט מתהליך פירוק הפסולת, שמפיק ריכוז גבוה של גז מתאן מזהם. בהר הוצבו 75 משאבות השואבות את הגז. זה מועבר בצינור למפעל אופיס טקסטיל, שנדרש לצמצם משמעותית את הזיהום שהוא מייצר. בכך עושים שימוש בגז חממה, והפליטה שלו, CO2, מזהמת פחות באופן משמעותי.
"הפרויקט קיבל את האישור של האו"ם, ובשנת 2008 התחיל להתייצב. יצאנו למכרז בינלאומי למכירת הזכויות שלנו על הגז, וחברת החשמל הצרפתית רכשה את כל הזכויות שלנו עד שנת 2012, שזו התקופה שקיוטו מסתיימת, ואנחנו מקווים שיאריכו את האמנה".
טונה גז מתאן נסחרת בבורסת גזי החממה לפי 1.5 אירו לטונה; עד היום מכר הפארק מאתיים אלף טונות. "אנחנו מרוויחים על זה הרבה כסף; השנה נקבל 4 מיליון שקלים מחברת החשמל הצרפתית", מוסיפה גירשטיין.
למען הסר ספק - הגז הזה נפלט משאריות החמין, הקוטג' ושאר המעדנים שמסתתרים מתחת לארון המטבח.
- אם כך, טכנולוגיות יש למכביר ופתרונות כבר קיימים, אז למה בעצם ישראל ממשיכה להטמין את הפסולת שלה באדמה? האם אפשרי לעשות אנרגיה וכסף משקיות הזבל שאספנו הבוקר ברמת אביב? האם החזון האוטופי של אפס הטמנת פסולת אריזות עד שנת 2020 הוא בר מימוש?
"השאלה כיום היא לאן תלך הפסולת המופרדת בעקבות חוק האריזות", משיבה גירשטיין. "צריך להקים תשתית של מפעלים, וצריכה להתקבל החלטת ממשלה להקצות משאבים לנושא, ובעיקר לקצר תהליכי ביורוקרטיה. לנו יש תוכניות מגירה, וגם תוכניות שמונחות כבר על שולחנן של ועדות שונות. העתיד הוא קרוב, ואנחנו רוצים להקים מפעלים גדולים שיטפלו בכמויות גדולות של פסולות. צריך חזון וסבלנות. אף אחד לא ממציא פה את הגלגל, יש טכנולוגיות ידועות וקלאסיות, ואנחנו רוצים ליישם אותן כאן".
מסיימים את הסיור בפסגת הר חירייה המוריק. פה ושם אפשר לראות פסולת בת 15 שנים שהפכה כבר לשחורה, ובכמה שכבות בהר אפשר עדיין לזהות שאריות פסולת של פעם שעדיין לא התפרקו. אבל בסך-הכול מדובר בגבעה שהיא, עם כל האירוניה שבדבר, פינת חמד.
- יהיה מי שיגיד - הנה, הטמינו פה פסולת ארבעים שנה ונוצרה גבעה פסטורלית, אולי זה לא כזה נורא.
"זה נורא מאוד, כי אין לכם מושג איזה נזק סביבתי יש לכזה דבר וכמה אנחנו צריכים לטפל בהר הזה כדי שהגז לא ייפלט החוצה וכדי שהתשטיפים, שהם המיץ של הזבל, לא יחלחלו למי הנחלים מסביב. כל אתרי ההטמנה בדרום נקראים סניטריים, והם אטומים ואוספים את הגז - וזה טוב. אבל עדיין, בשטח הזה לא יוכלו להשתמש. אי-אפשר יהיה לגור בו. זה ממש לא פתרון. צריך לקחת את הזבל הזה ולעשות לו הסבה - כי אפשר לעשות מהזבל הזה זהב".
22
עיקרי חוק האריזות שאושר לאחרונה
1. סוג האריזות :החוק יחול על אריזות מחומרים שונים וממגוון רחב של מוצרים (ביתיים ותעשייתיים גם יחד), כדוגמת נייר, זכוכית, פלסטיק ומתכת
2. היקף המיחזור :היצרנים והיבואנים יהיו מחויבים בהדרגה למחזר 60% מסך משקל האריזות של המוצרים שנמכרו או יובאו בכל שנה
3. הפרדת פסולת :הרשויות המקומיות יחויבו לקבוע הסדרי הפרדת פסולת לשני זרמים (רטוב ויבש), והמשרד להגנת הסביבה יממן הצבה של תשתיות מיון ומיחזור פסולת בכל הרשויות
4. קנסות ועיצומים :גובה הקנס הכספי לגבי אי-עמידה ביעדי המיחזור הוא 2,500 שקלים לכל טונה אריזות שלגביה התקיימה הפרה
5. אפס פסולת להטמנה :החל בינואר 2020 תיאסר באופן גורף הטמנת פסולת אריזות באתרי הטמנה. ניתן יהיה למחזר אריזות או להפיק מהן אנרגיה בלבד
כתבות
ני"ע
