ישנים בעמידה

א. שני האירועים קרו במקביל בצהרי יום שני השבוע בשתיים מהערים העניות בישראל, אבל דווקא הפחות חשוב מביניהם זכה לכל תשומת-הלב שבעולם, בעוד שהאירוע החשוב יותר בקושי דווח ונדחק עד שנשכח.

בירושלים פילג אהוד ברק את מפלגת העבודה וערבב מחדש את סיר המרק הדלוח של הפוליטיקה. אולי מסתתר בתחתית איזה קישוא בשבילו. זה היה האירוע הפחות חשוב, וזה שזכה לכל תשומת-הלב.

ובינתיים בבני-ברק הרביצו זה לזה עובדים של רשתות שיווק מתחרות. "רמי לוי שיווק השקמה" מול "אושר עד". זה התחיל כשאחד מהם בא לבקר בסניף של המתחרה, לסקור את המחירים. מה זה הרביצו, מכות רצח הרביצו. בתגרה ההמונית היו מעורבים אגרופים ואלות וסכינים וחבילה של מרכך כביסה, והיא לא הסתיימה עד שהמאבטחים ירו באוויר.

האירוע דווח, אבל עד מהרה נשכח. זה היה האירוע החשוב של השבוע. איש עובד שהרים יד על איש עובד.

נכון, אנשים רבים כל הזמן. הם רבים על כסף ועל נשים ועל כבוד ועל דת ועל עקרונות. אבל על מה רבו האחים לפרולטריון בחמת זעם שכזו? על השאלה באיזו רשת המחירים זולים יותר. מה הציב אותם משני צדיו של מתרס? הרי כלום לא הפך אותם לניצים מלבד העובדה שאחד מועסק על-ידי בעל הון המשלם לו פרוטות, והאחר מועסק על-ידי בעל הון אחר שמשלם לו את אותן הפרוטות. לזה יש חולצת טריקו שכתוב עליה "השקמה", לזה יש חולצת טריקו שכתוב עליה "אושר עד". זה כל ההבדל ביניהם.

בעל הבית של האחד נלחם בבעל הבית של האחר באמצעות סוללת פקידות ועוזרים המחפים על שורה של עורכי דין ורואי חשבון המבוצרים במשרדים מפוארים. יום אחד לא יתאים לאחד מהם, והוא יזרוק את החברה ואת העובדים מאחוריו ויצא לדרך חדשה.

אבל בזמן הזה הפועלים שלהם, שמרוויחים שכר מינימום, דוקרים זה את זה בסכינים, מספיגים בדם זה את חולצת הטריקו של זה. לשם מה, זה מה שאני שואל, ובשם מה? לשם התחרות במשק ובשם השוק החופשי? עם מי אתה מזדהה, ולמה? עם זה שבעל הבית שלך הצליח לכופף את הספקים ולשכור עובדים במחירים נמוכים שמאפשרים לו להיות זול ללקוח שהוא אתה? עד כדי כך אתה מחובר ומאמין בדרך שבה הוא עושה עסקים, שאתה מוכן לקבל אלה בגב בשביל זה? עד כדי כך הצליחה המערכת לעוות את נפשותינו?

יום שני היה יום עצוב לחברה בישראל; עצב כמו בימים האלה שהטלוויזיה מראה אדם שנדרס או נדקר או טובע, ואף אחד לא מושיט לו יד. ביום שני ראינו עוד אחד מסימני האפוקליפסה, והפנינו את מבטנו. הרי עם כל הכבוד למינויו של מתן וילנאי לתפקיד השר לענייני מיעוטים, זה הר הגעש האמיתי. משם תבוא הפורענות.

האירוע בבני-ברק ראוי לו שיהדהד חזק יותר ממה שעשה אהוד ברק, שיעיר אותנו לראות את מצבנו. הרי בתכל'ס, מה כבר עשה ברק? לכל הדברים האלה אין הרי שום משמעות אמיתית. אז הוא הולך לליכוד, נו? איך זה אמור לשנות משהו?

אבל כנראה אלה החומרים שהתרגלנו שמלעיטים אותנו בהם, ואנחנו אומרים תודה. וגם נראה שצריך הרבה יותר מתגרה המונית בבני ברק בשביל להעיר אותנו.

השאלה היא מה.

ב. ואם שואלים מה יעיר אותנו ומחפשים דוגמאות אפשר להסתכל לעבר תוניס, שם מי שהעיר את האנשים היה בחור בן 26 בשם מוחמד בואזיזי. מה הוא עשה? אה, הוא הצית את עצמו והעיר את כל העולם הערבי.

עכשיו, שלא תהיה טעות: אני לא מצפה שמישהו פה יצית את עצמו, כן? ובכל מקרה, אין מה לחשוש. הצתה עצמית זה לא הסטייל שלנו, היהודים. בקושי להפגנות אנחנו הולכים, אז נפט? אנחנו יותר מדי אוהבים את החיים בשביל זה.

בציבוריות הישראלית בקושי קיימים מקרים של הצתה עצמית לצרכים פוליטיים, וגם הם נדחקו לשולי השוליים, כמו זה של ילנה בוסינובה שהציתה את עצמה למוות במחסום ליד נתיבות במחאה נגד תוכנית ההתנתקות. בוסינובה היא ההרוגה היחידה של ההתנתקות, אבל היא נשכחה מכל לב, שלא לומר לא הפכה לשום סמל.

וזה לא רק מפני שמדובר באישה ערירית או כי מצלמות הטלוויזיה לא היו שם בשביל לתעד את הלפיד האנושי. ממש לא. אם יש לך איזה פולסא דנורא קטן לא נגיד לא. אבל מצטערים, אנחנו פשוט לא בקטע הזה של הצתה עצמית, יאן פאלאך וכאלה, תודה.

הצתה עצמית זה משהו שעושים נזירים בודהיסטים. אנחנו מעדיפים ללכת אחרי מנהיגים נהנתנים, אוהבי סיגרים ופנטהאוזים. אצלנו סבלו של החלש - ואני לא מדבר רק על ערבים או על אפריקאים, תירגעו שם מימין - הוא לא משהו ששמים אליו לב; ואצלנו אלה שעובדים קשה לא שורפים את עצמם, הם מרביצים זה לזה.

אצלנו אין סולידריות. על העולם עובר גל של מהפכות והפגנות ומעורבות אזרחית. צעירים ומבוגרים נשים וגברים יוצאים אל הרחובות ונאבקים על זכויותיהם ועל חירויותיהם, אבל אצלנו נאדה. אז מובן שיכול להיות שזה פשוט משום שאצלנו כל-כך טוב, אבל גם יכול להיות שלא.

ג. למעשה, כשאתה מסתכל על מה שקורה במאבקים חברתיים במקומות אחרים בעולם, ויהיו אלה אנגליה או תוניס, אלג'יר או יוון, אתה רואה שיש היפוך מעניין למדי. ברוב המדינות האלה ההנהגה מנסה להרדים את הרחוב הסוער, להרגיע אותו, להחזיר אותו לבתים, להוריד אותו מהבריקדות, ואצלנו בדיוק ההפך.

נדמה כי ההנהגה שלנו - אם אפשר לקרוא לה כך - עושה הכול על מנת להבעיר את השטח. נדמה כי מתקציב הקשר עם הבוחר הצטיידו הפוליטיקאים שלנו בפח נפט או בגז טבעי ובקופסת גפרורים.

פוליטיקאים מזלזלים בגלוי בבוחרים שלהם, משקרים להם בפנים, נואמים משסים חלקים בציבור אלה באלה, מלבים שנאה ואלימות, לוקחים עוד ועוד מסים, מיטיבים עם אלה שיש להם על חשבון אלה שיש להם פחות, רבים כמו אריות על תוספות שכר לעצמם, ומקילים ראש בתוספת של 250 שקלים בחודש לאדם העני. אבל הציבור הגדול שקט בגדול, רוצה רק להמשיך לנמנם מול הטלוויזיה.

אז נכון, אין מה להשוות בין מה שקורה פה לבין מה שקרה בתוניס, בין רמות העוני, הייאוש או השחיתות, אבל בהחלט יש מה להשוות מבחינת הערבות ההדדית. נראה כי סבלו של מוחמד בואזיזי ממש הזיז להם שם, לאחים בתוניס. וגם נראה שלנו לא מזיז סבל של אף אחד.

ואם כבר הזכרנו אש, רק לפני חודש וחצי ככה נשרפו אצלנו 44 בני אדם באש. לא אחד, 44, ושום דבר לא קרה. אף אחד כמעט לא יצא לרחוב, אף אחד לא דרש מאף אחד אחר לקחת אחריות. קרובי המשפחה של ההרוגים עשו קצת רעש בטקס, אבל לא הרבה יותר מזה. איפה זאב אבן-חן, דני רוזן? שכחנו מהם. גם הם לא הצליחו להעיר אותנו.

אז מה כן יעיר אותנו?

ד. כרגע, נדמה שכלום. ובבקשה, בבקשה אל תגידו לי מנהיגות. אם יש דבר אחד שאני לא סובל זו הכמיהה הזו למנהיגות. לא מנהיגות אנחנו צריכים, מנהיגות יש לנו יותר מדי. מה שחסר לנו זה בדיוק ההפך ממנהיגות. אנחנו לא צריכים מישהו שיגיד לאן ללכת ומה לעשות, אנחנו צריכים שאנשים ירגישו שהם צריכים לקום וללכת ולעשות.

מנהיגות זה סתם תירוץ. מנהיגות זה סתם פינוק. כל אחד יושב ומחכה לאיזו מנהיגות דמיונית במקום להרים את התחת שלו ולעשות משהו. מה מנהיגות? מה אנחנו, עזים?

 דרור פויר

הרהור

אנחנו לא צריכים מישהו שיגיד לאן ללכת ומה לעשות, אלא שאנשים ירגישו שהם צריכים לקום וללכת ולעשות