הפרעת קצב

זה היה לפני כמעט 10 שנים, אם תרצו רק לפני 10 שנים, כשחשבנו שנמוך מזה כבר לא נוכל לרדת.

שר ביטחון, אלוף שלושת הפיקודים, מועמד לראשות ממשלה, עומד לדין על עבירות מין. אשתו עוזבת אותו מול המצלמות. המתלוננות מדברות עם התקשורת, המקורבים מכפישים בתגובה, ויצחק מרדכי הולך ומצטמק מול המצלמות, שוקע מדיון לדיון בבית המשפט, עד שנמוג לגמרי בתום הקרב המשפטי והסתלק מהזירה הציבורית שלא על מנת לשוב.

באחד הלילות, ערב ההכרעה בתיק בסיבוב הראשון בבית משפט השלום בירושלים, ואני כתבת משפט של חדשות ערוץ 2, הגיע טלפון (אני כמעט מוכנה להישבע שזה כבר היה לנייד שחילקו לנו זה עתה במערכת).

על הקו היה אחד הפרקליטים בצוות ההגנה. יש לי סקופ בשבילך, הוא אמר, משהו שיעשה אותך גדולה, יפתח מהדורה ויזעזע את הציבור. נדרכתי. את צריכה להחליט מהר, הוא אמר, אם לא תיקחי את מה שיש לי לתת לך הערב נעבור למתחרה בערוץ הראשון (עד כדי כך מזמן זה היה). נשמע מבטיח.

ובכן, הסקופ הגדול היה בדיקת פוליגרף של המתלוננת הראשונה, זו שפתחה את תיבת הפנדורה אבל בסוף הסיפור שלה הסתיים בזיכוי. בדיקה שבה נמצא כי היא אינה דוברת אמת.

אקדים ואומר שהסיפור הזה לא פורסם אז בחדשות ערוץ 2, בטח לא פתח את המהדורה. אבל אל דאגה, ממצאי הפוליגרף מצאו להם בית אחר. כבר למחרת הם כיכבו בראש אתר האינטרנט החדש של יואב יצחק שזה עתה נולד.

בחדשות ערוץ 2 הוחלט לוותר על הסיפור מהטעם הפשוט שלא כדאי להשפיע באופן כל-כך בוטה על תוצאות המשפט רגע לפני הכרעת הדין. בדיקת פוליגרף, כידוע, אינה ראיה קבילה בבית המשפט, ובשיחת ההתייעצות הלילית שערכתי עם מי שהיה אז מנכ"ל חברת החדשות והעורך הראשי שלה, שלום קיטל, הצעתי לא לשתף פעולה עם השימוש הציני שמבקשים לעשות בנו כדי להשפיע על המשפט.

זה שקוף מדי, אמרתי. הפוליגרף הרי אינו ראיה קבילה במשפט, ולכן ברור שאין לסנגורים דרך להביא את ממצאיו לידיעת השופטים אלא באמצעות התקשורת. לכן, חשבתי, אסור לנו לשתף פעולה ולהכפיש את המתלוננת גם במחיר שהסקופ יתגלגל למתחרים.

קיטל הסכים, הפוליגרף לא הפך לכותרת, ועדיין השופטים בחרו שלא להאמין למתלוננת. מצפוני היה נקי. הפעלנו שיקול-דעת, לא נכנענו לתחרות, ובעיקר הרגשנו שיש לנו שליטה על מה שאנחנו מפרסמים.

אם תרצו, בארגז הכלים שלנו היה עדיין פילטר שדרכו עברו המשפט והתקשורת לפני שהפכו ל"משפט שדה" - כמו ששופטיו של משה קצב כינו במידה רבה של צדק את מה שהתחולל כאן ב-4 השנים האחרונות סביב הפרשה.

אובדן שליטה באוטוסטרדת המידע

אלא שמאז התמלאה הארץ משפט ופלילים ומעשים מגונים, והסיפור הזה נראה כמו לקוח מארץ האגדות. תמימות במקרה הטוב, אולי התחסדות, או פשוט חוסר הבנה בסיסי של כללי המשחק בעידן של תחרות ומידע חופשי.

לא פעם אני שואלת את עצמי מה הייתי עושה היום. האם עדיין הייתי עוצרת כדי להתלבט, מתקוממת נגד הניסיון השקוף להשתמש בתקשורת כדי להשפיע על בית המשפט? האם היה בכלל מקום לספק, למחשבה שנייה, או שההתייעצות היחידה עם העורך הראשי היתה רק בשאלה איפה ומתי לצאת עם הסיפור.

הייתי רוצה לומר בביטחון שגם היום הייתי מוותרת על הסקופ בשם העיקרון, אבל זו תהיה תמימות, שלא לומר התחסדות. רוב הסיכויים שכבר הייתי בדרך לאולפן, מתנשפת, כדי להספיק לפתוח את המהדורה.

רק עשור חלף, ואם למישהו עוד היה ספק שהעולם שלנו השתנה, הגיע משפט קצב והוכיח כי העיתונאים איבדו שליטה על מה שהם משדרים. באה התחרות ואוטוסטרדת המידע, והלך הפילטר. עד שבית המשפט לא בא וסגר את הדלתות באופן הרמטי, לא היתה שום דרך לעצור את מחול השדים סביב קצב, המתלוננות וחקירת המשטרה.

השילוב הקטלני בין עיסוק בעבירות מין, נשיא לשעבר, צבא יחצנים, אגו משתולל של עורכי דין ופרקליטים, ותחרות גוברת בין אמצעי התקשורת, יצר מציאות שבה הכל מותר. לא פלא שמי שהתאמץ יכול היה לשמוע את אנחת הרווחה של העיתונאים אחרי שהשופט ג'ורג' קרא הוציא אותם מהאולם עד להכרעת הדין.

לפחות כולם יצאו ביחד, הלכה התחרות, אבל חזרה מידה מסוימת של שפיות. כמה חבל שזה קורה רק בצו של בית משפט, שמבין שהוא נדרש להיות המבוגר האחראי במקום שבו העיתונאים איבדו שליטה שלא בטובתם.

מאחורי כל סקופ מסתתר אינטרס, זה תמיד היה הסיפור. אבל פעם היה נדרש גם דבר מה נוסף לפני שבדל הראיה, שבריר המידע מחדר החקירה, שורה מתמליל הקלטה מפלילה, או בדיקת פוליגרף משחירה, היו משתחררים אל חלל האוויר של משפט התקשורת. לא הספיקה רק מילה של בעל עניין ורעב של העיתונאי לגבור על המתחרה שלו.

היום זה מביך לחשוב עד כמה קלה נעשתה מלאכתם של היחצנים, הסנגורים, הפרקליטים ודוברי המשטרה, שלא צריכים לחכות לטלפון באישון לילה רגע לפני הכרעת דין כדי לכבוש את הכותרות.

אז לפני עשור חשבנו שכחברה כבר ראינו הכול, אבל המציאות חשבה אחרת, ופרשת קצב גרמה לפרשת מרדכי להחוויר. בקצב הזה, מי יודע איפה נהיה בעוד כמה שנים.

רק עשור חלף בין פרשה לפרשה, ובאמצע נהר שלם של משפט ותקשורת ששינו את פניו של מקצוע העיתונות עד לבלי היכר. כמה נמוך עוד אפשר לרדת, שאלנו כולנו החודש אחרי שקראנו את הכרעת הדין במשפט קצב. אכן, שאלה קשה.

 מגזין פירמה