מתגרשים? היזהרו ממגשרים

לפני מספר שנים הונחה על שולחן הכנסת הצעה להפוך את הליך הגישור בבתי המשפט להליך חובה. כלומר, לפני שהצדדים יקבלו את דינם בבית המשפט, יהיה עליהם להוכיח כי הם עשו מאמצים לסיים את ההליך בפשרה ולא הצליחו.

ההצעה אמנם לא הבשילה לכדי חוק, אך בפועל בבתי המשפט לענייני משפחה נדמה כי הוא הפך להפניית חובה עבור השופטים.

תהא התביעה הזויה ככל שתהיה, בית המשפט ממעט מאוד לדחות תביעה על הסף, מבלי לתת לתובע למצות את הליך הגישור. כך, שכמעט כל המתדיינים, כשהם מגיעים לישיבת קדם המשפט הראשונה, השופט נועץ בהם מבט, השמור בדרך-כלל להורה המאוכזב מיוצא חלציו, ושואל: כיצד ייתכן שזוג בגילכם ובמעמדכם הגיע למצב שהוא זקוק להכרעת בית המשפט בסכסוך?

הנזיפה הבאה שמורה בדרך-כלל לעורכי הדין של הצדדים, שלא השכילו לנווט את לקוחותיהם לפשרה ראויה, וכל הנוכחים נשלחים לעשות "חושבים" מחדש בדבר הכדאיות של סיום ההליך בהסכם. זאת, תוך הבטחה כי האופציה האחרת היא הליכים יקרים וממושכים מאוד, שמלווה לא פעם בקביעת מועד הדיון הבא לעוד שנה.

האיום אינו איום-סרק, שכן להליכים מתמשכים אכן יש מחיר כבד, ולפשרה יש יתרונות בלתי מבוטלים, אך לא תמיד ולא בכל מחיר. כך, למשל, לפני מספר ימים ניתן פסק דין בתביעה שהגישה ידידתו של אדם שנפטר בפתאומיות כנגד ילדיו, שירשו את עזבונו.

התובעת תבעה מחצית מרכושו של המנוח, בטענה כי היתה ידועה בציבור שלו, ופסק הדין נפתח במשפט: "לצערי הרב, ניסיונותי להביא הצדדים לכלל פשרה לא עלו יפה". בפסק הדין דחה בית המשפט את כל טענות התובעת והוציאה ללא כל חלק ברכוש. מדוע, אם כן, היה ראוי לילדים להתפשר?

לחץ לפשרה

נראה כי המוטיבציה להנחות את הצדדים להגיע לפשרה צריכה להתמקד בעיקר בצדדים שיצטרכו להמשיך לקיים ביניהם מערכות יחסים משפחתיות, כמו הורים לילדים משותפים, אחים הרבים על ירושה וכו'.

ושוב, גם במצבים כאלה יש להימנע מהסכם בכל מחיר, שכן כאשר הלחץ של בית המשפט מביא את הצדדים להסכם הוגן וראוי, הוא בהחלט מבורך - אך הוא גם בעייתי, כיוון שהוא מביא את הצדדים לחתימת הסכמים מהירים ומאולתרים, הידועים בכינוי "הסכמי מסדרון". זאת, מכיוון שהם נחתמים במסדרון בית המשפט, כשהצדדים מקבלים מבית המשפט הפסקה בדיון לצורך הגעה לפשרה מהירה.

אין ספק כי הדרך התקינה היתה לחזור הביתה, לחשוב לעומק על ההצעה ומשמעויותיה, ואז לחתום על הסכם מסודר. ואולם, בית המשפט יודע שאנשים נוטים לחכות לרגע האחרון בתקווה לשפר את מצבם, והם זקוקים לתחושת החרב המוצמדת לצווארם כדי לקבל את העובדה שהם ויתרו והתפשרו.

החיסרון הגדול של הסכם מסדרון הוא האותיות הקטנות שמסתתרות מאחוריו, ובדרך-כלל מדובר דווקא באותיות שאינן כתובות. כך, למשל, הסכם על רגל אחת, הקובע מזונות בסך 1,500 שקל לילד ותו לא, אינו מספק ומותיר את האישה בחסרון ניכר.

קיימת רשימה ארוכה של פרטים שהסכם כזה צריך להתייחס אליהם במפורש, אחרת לא יחייבו את האב, בהם הצמדת המזונות למדד, חיוב תשלום שליש מהם בזמן השירות הצבאי, חיוב מפורש במחצית גן פרטי, צהרון, חוגים וקייטנות ועוד.

תיקון חוסרים, כשמדובר בהסכם, יוכל להתבצע רק בהגשת תביעה חדשה להגדלת מזונות, וגם אז יהיה צורך להוכיח כי החיובים נשמטו בטעות ולא במכוון. טענה כמו "ההסכם נחתם במסדרון תחת לחץ" אינה מתקבלת כעילה לביטול ההסכם, וכך המסדרון עלול להתגלות כמסדרון חלקלק מאוד.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה