מסתמנת בעיה לעיתונאים שמכסים את ה-NBA, בדיוק כשהעונה מגיעה לקו האמצע: אין MVP. יש רשימת מועמדים. כולם משחקים כדורסל מעולה שמגובה במספרים מרשימים מספיק. אבל אין MVP טהור, קלאסי, וגם לא יהיה.
מה זה MVP קלאסי? מאז שמייקל ג'ורדן התפוצץ ל-35 נק' למשחק ב-53% מהשדה בעונת 1987/88, רק שני שחקנים זכו בתואר בלי שהקבוצה שלהם תסיים לפחות עם המאזן השני בטיבו בליגה: סטיב נאש (2005/06) וקובי בראיינט (2007/08). נאש זכה כי בגיל 32 הוא רשם שיאי קריירה. בראיינט זכה כי היו חייבים לתת לו מתישהו, ובאותה עונה הוא הראה שהוא התבגר והתחיל לחפש אחרי מה שכל אמריקני טוב מחפש באיזשהו שלב בחיים: גאולה.
כלומר: MVP קלאסי, מלבד המספרים האישיים, מוביל את הקבוצה שלו למינימום 60 ניצחונות. העונה יש שלוש קבוצות עם סיכוי ריאלי לגמור עם 60 ניצחונות - מיאמי, בוסטון וסן אנטוניו. סן אנטוניו שולחת לדיון את מאנו ג'ינובילי, ווינר מהגדולים בהיסטוריה אבל מועמד חלש בשל סטטיסטיקה לא יוצאת דופן (18.9 נק' למשחק לשוטינג גארד). בבוסטון בלתי אפשרי להפריד בין החלקים של המכונה - פירס, גארנט, רונדו וריי אלן - מה גם שלאף אחד מהם אין את המספרים הנדרשים אפילו בשביל להגיש מועמדות.
מאנו ג'ינובילי, סן אנטוניו ספרס, NBA / צילום: רויטרס
מה שמשאיר אותנו עם מיאמי. בשבוע האחרון, כשלברון ג'יימס החמיץ שלושה משחקים בגלל פציעה ומיאמי הפסידה בשלושתם, נהיה ברור שג'יימס הוא המועמד היחיד בקבוצה ל-MVP. ההפסד הרביעי ברציפות, בבית לאטלנטה ביום שלישי (בלי כריס בוש שנפצע), רק חיזק את הטענה: ג'יימס חזר ומיד השתלט על הקבוצה, מדיח את דוויין ווייד לתפקיד האסיסטנט ולוקח את כל הזריקות החשובות ברבע האחרון ובהארכה. באותו ערב הן פשוט לא נכנסו.
שני המועמדים שמצטרפים לג'יימס בראש החץ הם סטודמאייר ודריק רוז. רוז, בעונתו השלישית בליגה, נותן לשיקגו 24.7 נק', 8 אסיסטים ו-4.7 ריב' למשחק. הוא התקדם בכל אספקט במשחק, במיוחד בקליעה מהשלוש. רוז הוא גם שחקן של משחקים גדולים, וירטואוז, "הבלייק גריפין של עמדות הגארד", אומר מייקל ווילבון מ-ESPN, ופרנצ'ייז פלייר לכל דבר ועניין. ועדיין: הוא בוסר מדי ומשחק בקבוצה בינונית מדי (14-28 באמצע העונה) כדי לזכות ב-MVP.
קבוצה בינונית היא גם הבעיה של סטודמאייר, שמרכיב חבילה סטטיסטית נהדרת עם 26.4 נק' ו-8.9 ריב' למשחק בניו יורק ניקס. סטודמאייר, לראשונה בקריירה, שומר מצוין (1.5 חסימות למשחק) ובעיקר משחק כמו אלפא-מייל שאתלט יחידאי כמוהו ראוי שיהיה. אבל שוב: הניקס מנצחים מעט מדי משחקים (19-22) בשביל לתת לסטודמאייר צ'אנס אמיתי לתואר.
מה שמחזיר אותנו ללברון ג'יימס. לג'יימס יש שתי בעיות: הראשונה, הוא ליהק את עצמו לתפקיד הנבל בקיץ האחרון עם "ההחלטה", ומאז שהוא השפיל את קליבלנד בקליבלנד לפני חודש וחצי, הוא ממש מתמסר לתפקיד. ג'יימס לבש פסאדה אכזרית, בעיקר במשחקי חוץ שבכולם הוא שומע בוז. לפעמים הוא מתגרה בקהל כשהוא חוגג דאנקים מפלצתיים. הוא מרשה לעצמו להטיף על צמצום הליגה, מהלך שלא עשה אותו מאוד פופולרי בין השחקנים. אין ספק שג'יימס הנבל הוא טיפוס הרבה יותר מעניין. אבל זה לא יעזור לו בקרב העיתונאים שמצביעים ל-MVP.
העניין השני, גם אם ווייד ובוש הם בסופו של דבר אסיסטנטים מהוללים, העזרה שלהם כל כך משמעותית שהיא פוגעת בקמפיין של ג'יימס. לכן ג'יימס אמר לפני שבועיים ש"כשהחלטנו לשחק ביחד, הסיכויים שלנו לזכות ב-MVP די התעופפו מהחלון". המספרים של ג'יימס (25.6 נק', 7.2 אס', 7.1 ריב') די סותרים את התזה שלו. גם המספרים של קליבלנד בלעדיו (33-8) ושל מיאמי איתו (13-30 לעומת 20-21 באמצע העונה שעברה). ולאור המתחרים על התואר, לברון ג'יימס, צריך להיות MVP בפעם השלישית ברציפות. הוא פשוט לא יהיה MVP קלאסי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
