טיפול שורש

במחזה "האריסטוקרטים" - עדנה מזי"א מתעמתת ללא הנחות עם המפעל הציוני ובעיקר עם המחיר האנושי הכבד שהוא גבה

זו כנראה אסוציאציה מעט נוקשה, אבל בכל זאת היא שהעסיקה אותי עם תום ההצגה: סרטו של הבמאי מיכאל הנקה "סרט לבן". לא משום האכזריות הבלתי מתפשרת בו, "האריסטוקרטים" רחוקה מלהיות הצגה קודרת, אלא משום מטרתם האמנותית המשותפת: טיפול שורש בלתי מתחנף בקהל המטרה. הנקה הלך רחוק בכדי להראות שגם לנאצים היו אימא ואבא, תוך שהוא מתחקה אחר שורש הרוע. המחזאית עדנה מזי"א, להבדיל, חוזרת לעשורים המעצבים את דמותה של המדינה, משואה לתקומה, בכדי להתחקות אחר המשהו הרקוב, לשיטתה, בממלכה היהודית: שורשי היוהרה והכוחנות וכן, גם שורש הכיבוש.

היא עושה זאת תוך שהיא באה חשבון נוקב עם האתוס המכונן, יהדות השרירים, והאידיאלים החדשים המקבלים ביטוי בשמות המעוברתים: יאיר והגר בן כנען. דור המייסדים, יפי הבלורית, החתומים על נס המפעל הציוני אבל גם על המחיר האנושי הכבד שהוא גבה. מחיר הפטרונות על תחושת הצדק ועל דרך החיים "הראויה", מחיר שיכרון הכוח והנרטיב הלאומי שמיאן לקבל בתוכו חריגים, חלשים או חלילה כל סממנים גלותיים.


מראה לא מחמיאה. "האריסטוקרטים"

מזי"א, כהרגלה, משתמשת בסיפור משפחתי בכדי להקיש ממנו אל הכלל, משפחתו של יאיר בן כנען, קצין בצה"ל, שר בממשלה. מודל לחיקוי כלפי חוץ, אבל ביתו מתפורר ולו מלוא הקרדיט לכך. את אחיו רודי, בעל חנות פרוות גלותיות, הומוסקסואל מוחצן בימים שיציאה מהארון רחוקה הייתה מלהיות עניין של מה בכך, ודאי שלא לאח של פוליטיקאי, ואשר סירב להתיישר על-פי האתוס העברי החדש, הוא הוביל אל פי תהום. את ילדיו הוא ניכר אליו, והרחיק כמה שרק אפשר - בנו ההומוסקסואל היגר לניו יורק, בתו הופכת לפעילת שמאל רדיקלית ומעדיפה להיאסר ולא לסור למרותו. הימים הם ימי שיא המפעל הציוני, יום העצמאות ערב מלחמת יום הכיפורים, "המצב הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר", אבל המצב המשפחתי לא יכול היה להיות רע יותר.

מכאן תבוא הנפילה, הגוף השרירי יבגוד, ואז תבוא גם הנבילה, שבץ מוחי לבן כנען ולכנען שלו.

הילדים גונבים את ההצגה

החשש הראשוני שלי תוך קריאת תקציר ההצגה היה שהיא תיגרר אל מחוזות הפארסה המצועצעת. אחרי הכול, הקונפליקטים שהיא מעלה עלולים להפוך בהרף עין למופע של צדקנות מאוסה. אבל מזי"א שולטת היטב במינונים וביחד עם בימויו המוקפד של עמרי ניצן, מוציאה את הכביסה המלוכלכת של האליטה הבורגנית שצופה בה, באופן מרתק ממש ובנשימה אחת. ניצן מעצב את התפאורה (אורנה סמורגונסקי) בדינמיות באמצעות מזוודות שכל הזמן משנות את ייעודן. פעם הן שולחן, פעם מיטה, תמיד הן משדרות ארעיות של מדינה בהקמה על הבמה החשופה.

אבל מעבר לבימוי ולכתיבה המדויקים, "האריסטוקרטים" היא הצגה של שחקנים. גיל פרנק ולימור גולדשטיין עוצמתיים כבני הזוג בן כנען, הלנה ירולבה מעוררת אמפטיה בדמות פליטת השואה התמה, שלנצח תישאר בזרותה, ואילו את ההופעה של יחזקאל לזרוב בדמות האח רודי ניתן להגדיר כווירטואוזית. דמות קומית וטרגית גם יחד שמעוצבת על-ידי לזרוב לפרטי פרטים ואשר נוסקת לשיא בימתי בתמונה שבה הוא רוקד עם אחייניו בשמלה אדומה קצרצרה לצלילי Its OH so Quiet בביצועה של ביורק. תמונה למזכרת.

ואגב האחיינים, עידו רוזנברג ודינה סנדרסון ראויים לציון בתצוגות משחק נהדרות אחד אחת. הם עוברים התבגרות והשתנות על הבמה ובשלב שבו הם מבשילים לבני 20 פלוס, הם גונבים את ההצגה ומשתלטים עליה.

לסיכום, "האריסטוקרטים" היא הצגה מצוינת, עמוקה ומעוררת מחשבה. את הקתרזיס המשפחתי מזי"א מספקת, אבל לא את זה הלאומי. זה כבר לא בידיה.

"האריסטוקרטים", מאת: עדנה מזי"א, בימוי: עמרי ניצן, תיאטרון הקאמרי