להיגמל מהסיוע האמריקני

בא הזמן להיפרד מהסיוע הצבאי שמושיטה ארה"ב לישראל, אותה חבילת דולרים נדיבה, כשלושה מיליארד בשנה, שמאפשרת למשלמי המיסים בישראל לחלוק את נטל עלויות הרכש לצה"ל עם עמיתיהם האמריקניים.

ישראל צריכה ליזום בעצמה את ההתנתקות מהעטין הוושינגטוני, באופן הדרגתי, בתנאים שיאפשרו לה לגמול עצמה מהחלב המשכר הזה, לפני שהאמריקנים ייזמו זאת, לפי כללי המשחק שלהם.

ישראל לא תקרוס. כבר היו דברים מעולם. ב-1996, החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שהזמן בשל להפסיק את הסיוע הכלכלי מארה"ב. "לא היינו יכולים להביט לאמריקנים בעיניים ולבקש מהם תמיכה בכלכלת מדינה מפותחת כמו ישראל", הוא אמר לי פעם. "אבל סיוע ביטחוני זה סיפור אחר". וכך היה.

לפי הסכם מ-1998, צומצם הסיוע הכלכלי במנות קצובות (עד לגוויעתו ב-2008) ובמקביל הועלה בהדרגה הסיוע הצבאי. נתניהו הודיע על המחווה הישראלית מעל בימת הקונגרס, זכה בתשואות ורשם לישראל הרבה נקודות זכות בארה"ב.

הסטת הדגש מסיוע כלכלי לצבאי סימנה הכרה בידידות המתמשכת בין ירושלים לוושינגטון, באתגרים הביטחוניים שעימם צריכה ישראל להתמודד וגם בתרומה המשמעותית של רוב כספי הסיוע ליצירת מקומות עבודה באותן מדינות בארה"ב שמייצרות את כלי המשחית שרוכשת ישראל באותם כספים (מי שרוצה לכנות את הסיוע כסובסידיה תאגידית לתעשיות הביטחוניות האמריקניות, שמכובסת דרך חשבונות בנקים של ישראל, שיבושם לו).

אבל, בעוד שהאתגרים הביטחוניים של ישראל לא קטנו, רק השתנו, ואולי אפילו התעצמו, ישראל של 2011 אינה ישראל של 1998 או אפילו של 2008, וגם ארה"ב שוב אינה מה שהיתה.

כמה התפתחויות פוליטיות וכלכליות, שחלקן העצימו במחצית השנה שחלפה, הופכות את הסיוע הצבאי האמריקני למיזם שאי אפשר להגן עליו עוד. ישראל עומדת להיות מעצמת גז עולמית. הים התיכון ימלא את קופות האוצר במיליארדי דולר בשנה. קרן המטבע משבחת את חוסן המשק הישראלי ומשרד האוצר צופה שהצמיחה במשק תגבר.

ארה"ב, לעומת זאת, שותתת עתה דיו אדומה. סוכנויות הדירוג משמיעות רמזים מכוערים, קרן המטבע מטיפה מוסר, ורשויות פדרליות וברמת המדינה ומטה מניפות את גרזיני הקיצוצים. כמעט הכל מונח על מגש הגיליוטינה. משרד ההגנה הודיע על קיצוץ 78 מיליארד דולר מתקציבו, צעד שאינו רחוק מקיצוץ בבשר החי. רשויות מקומיות נחנקות בגלל העדר תקציבים. שוטרים, כבאים ומורים מפוטרים. כבר מתו אנשים בגלל קיצוצים בתקציבי בריאות. וברקע: העלייה הדרמטית של זרם מסיבת התה, שהאנדרנלין שלו הוא שאיפה לוהטת לכיווץ הממשלה ולאיזון תקציבי.

עשרות המחוקקים הרפובליקניים החדשים בקונגרס שונאים את מוסד סיוע החוץ, שישראל, כידוע, היא הלקוחה הגדולה ביותר שלו. הסנטור הרפובליקני החדש רנד פול, מכוכבי מסיבת התה, כבר הודיע לנציגי אייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, שהוא והם ייצטרכו לא להסכים על הסיוע לישראל. יכולתו להזיז חקיקה תהיה מוגבלת מפני שבסנט החדש הרפובליקנים עודם במיעוט.

אבל, פול עלול להצית ויכוח ציבורי על הסיוע לישראל. הוא עלול להדגיש, למשל, שישראל אינה איזו מדינה מזת רעב, אלא ענקית גז גלובלית שמוסיפה להיסמך על שולחנה של ארה"ב. מקמפיין כזה ישראל לא תצא נשכרת.

אין ספק, שישראל נהנית, ותמשיך ליהנות, מתמיכה חזקה בקונגרס, אבל כאשר מתחילים להישמע דיבורים על פגיעה בביטוח הלאומי, למשל, מחוקקים עלולים להגיע למסקנה שעניי עירם קודמים.

ישראל לא תוכל לקדם את הסיוע לאורך ימים. נתניהו צריך אפוא לחזור על התרגיל שלו מ-1996. הצהרה של ישראל שהיא מוכנה לוותר על הסיוע הצבאי תהיה לא רק הישג של יחסי ציבור אלא גם תאפשר לה לנהל מו"מ על תנאי הגמילה.

למשל, הפחתה הדרגתית בסכומי הסיוע לתקופה של, נאמר, עשר שנים; הקמת מנגנון ערבויות אמריקני שיאפשר לישראל לגייס כספים בשוק הפרטי בריביות נמוכות לרכש ציוד צבאי; ו/או מתן אפשרות רבה יותר לישראל לקבוע אלו פריטי ציוד יאופסנו במחסני החירום של הצבא האמריקני בישראל, והגמשת הגישה הישראלית למחסנים אלה.