נהמתה של אמא נמרה

הסנסציה החברתית והספרותית של חודש ינואר היא ספר אוטוביוגרפי על האמא הסינית, הנקרא "המנון הקרב של אמא נמרה". ה"וול סטריט ג'ורנל" פרסם קטע בתחילת החודש, תחת הכותרת "מדוע האמהות הסיניות עולות על כולן".

המחברת, איימי צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, לא כל כך התכוונה. ספרה, למען האמת, הוא דין-וחשבון כן על הצלחות וגם על כישלונות. היא אישה צעירה, נאה, אם לשתי ילדות הגדלות דווקא כיהודיות, כמו אביהן. אבל לא יועילו לפרופ' צ'ואה מחאותיה. חוץ מן הכותרת הבומבסטית, כל השאר נלקח במישרין מספרה, כולל ההכרזה:

"אנשים רבים תוהים על הצלחתם הסטריאוטיפית של הורים סיניים לגדל ילדים כה מוצלחים. הם תוהים מה עושים ההורים האלה כדי להצמיח כל כך הרבה גאוני מתמטיקה ועילויי מוזיקה... ובכן, אני יכולה להגיד להם, מפני שאני עשיתי את זה".

הקטע התפשט על פני האינטרנט כמאכולת-אש, והשאיר מעט מאוד קוראים שווי-נפש. שלחתי אותו למשל אל מכר בסן פרנסיסקו, הנשוי לאישה סינית, עם שלושה ילדים קטנים. הוא יצא מגדרו מכעס, וחשב ששיר ההלל לאמא הסינית הוא קריאה להתעללות בילדים.

החרתה-החזיקה מגיבה אחת באתר האינטרנט של "וול סטריט ג'ורנל". "כמשפטנית", היא כתבה על פרופ' צ'ואה, "היה עליה לדעת שהיא מפירה שורה של אמנות בינלאומיות - על זכויות האדם, על זכויות ילדים ונגד עינויים".

הדיון הזה אל-נכון לא היה מתפתח אלמלא סין וסינים נהנו מתשומת לב ציבורית כה גדולה. אמריקנים שומעים יום-יום, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, שסין נושפת בעורפם, שאולי כבר עברה אותם (על פי שיטות חישוב מסוימות); שהיא נמצאת בעיצומה של התחמשות מסיבית, מסיבות הידועות רק לגנרלים שלה; שהיא רוכשת לעצמה דריסות רגל ענקיות בכל חלקי כדור הארץ באמצעות יתרות מטבע החוץ המדהימות שלה.

מה מקור העלייה המטאורית של סין, שואלים האמריקנים. תשובתה של האמא-נמרה איימי צ'ואה מתקבלת על דעתם.

החודש פרסם הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח (OECD) ממצאי מחקר על איכות החינוך בבתי ספר ב-75 ארצות. בתי ספר בשנחאי, סין, תפסו את המקום הראשון בקריאה, במדע ובמתמטיקה, ארה"ב הגיעה למקום ה-17 (ישראל, אבוי, במקום ה-37).

בעל טור ב"ניו יורק טיימס", ניקולס קריסטוף, המכיר היטב את סין, כתב על הממצאים האלה, כי צריך שתהיה להם אותה השפעה על דעת הקהל בארה"ב שהייתה לשיגור הלוויין הסובייטי הראשון לחלל ב-1957. לשון אחר, האמריקנים צריכים להתמלא פחד, והפחד צריך לדרבן אותם לתיקוני מסלול.

פסגה היסטורית?

כל זה התיישב היטב עם "ועידת הפסגה החשובה ביותר זה עשרות שנים", בלשון אחדים: ביקורו הרשמי של נשיא סין בוושינגטון השבוע.

קצת קשה להסכים עם לשון ההפלגה. פסגה אמריקנית-סינית ב-2011 אינה מזכירה כלל את פסגות רונלד רייגן ומיכאיל ג'ורבצ'וב, שבהן באמת נפלו דברים. היא אינה מזכירה אפילו את פסגת ג'ימי קרטר עם דנג שאופינג, ב-1979.

דנג היה המנהיג העליון של סין, האיש שעל פיו יישק דבר במשך 20 שנה גורליות. בהיותו זקן מופלג, בן 86, דנג היה מסוגל להדוף במו ידיו את השמרנים במפלגה הקומוניסטית, ולכפות האצה של הרפורמות הכלכליות.

אבל מאז מותו, ב-1997, לא התקרב שום מנהיג סיני אל מעמדו. מנהיגים אמנם אספו תארים - הו הוא הנשיא, המזכיר הכללי של המפלגה ויושב ראש הוועדה הצבאית שלה - אבל לא ברור כלל שהוא בעל הסמכות.

הופעתו של הו בוושינגטון הייתה חיוורת, קפואה, חסרת השראה. תשובותיו במסיבת העיתונאים אתמול היו קורקטיות, אבל נעדרו מעוף. הוא מהנדס, שלמד באוניברסיטה סובייטית, וצמח בתוך המנגנון המפלגתי. ייתכן מאוד שאפרוריותו, סתגלנותו, והיעדר הכישרון הרטורי שלו הם בדיוק הסגולות שהעלו אותו לשלטון.

לסין היו במאה ה-20 קצת יותר מדי כריזמטורים, דמגוגים, אידיאולוגים בעלי יומרות פילוסופיות. מאו דזה דונג אמנם מוסיף לקשט שטרי-כסף סיניים, אבל איש אינו מתגעגע אל הרשעות היהירה של שלטונו, אל הקפריזות המטורפות שלו, אל הניסויים המהפכניים שעשה על בשרם של עשרות מיליונים.

מסעו של הו לוושינגטון רחוק מלהיות "היסטורי". אבל השינויים הדרמטיים באופי היחסים הם בוודאי היסטוריים. הנשיא אובמה ביטא אותם, כאשר הודה אתמול, בעקיפין, שארה"ב מעניקה משקל לסחר ולאסטרטגיה הרבה יותר מאשר לזכויות אדם. הוא אפילו אימץ חלקית את היגיון הדיכוי בסין, כאשר הזכיר לשומעיו שמאות מיליונים נחלצו מקו העוני.

הוא לא טרח אפילו להשמיע את ההסתייגות המנומסת, שהצלחות כאלה אינן מצדיקות שלילה מסיבית של זכויות מיחידים ומקבוצות.

900 מיליארד, 275 מיליארד, 1.2 מיליון

איזו ברירה יש לו, לנשיא, כאשר סין היא הנושה הגדולה ביותר של ארה"ב - אחזקותיה באיגרות חוב של האוצר האמריקני מתקרבות ל-900 מיליארד דולר? ואיזו ברירה יש לו, כאשר לסין יש יתרון של 275 מיליארד דולר במאזן המסחרי עם ארה"ב (אם כי בזמן האחרון התעוררו השגות רציניות על המספר הזה).

הנשיא הו העניק הקשר סמלי מרשים לשינוי ביחסים עם ארה"ב. השנה, הוא אמר, שלושה מיליון אמריקנים וסינים יבקרו אלה בארצם של אלה. בשנה שעברה ביקרו בארה"ב 1.2 מיליון תיירים סיניים. מי היה מעלה כדבר הזה על הדעת לפני 32 שנה, כאשר ארה"ב וסין כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים?

היה יפה מצדו. הוא יכול להזכיר עוד משהו שאיש לא היה מעלה על הדעת: נשיא סין בא השבוע לארה"ב עם הבטחות להשקיע בה כסף, וליצור מקומות עבודה. סין. להשקיע. בארה"ב. אבל זה עניין הידוע יפה כמעט בכל ארץ אחרת. מנהיג סיני אחר ביקר החודש בספרד, כדי לחתום איתה עסקאות של 7.5 מיליארד דולר, ולהבטיח לה שסין תקנה איגרות חוב ספרדיות.

שינוי הערכים הוא כל כך מקיף, עד שמי שנרדם לפני שנתיים והתעורר אתמול יתקשה להכיר את המערכת הבינלאומית. הנשיא אובמה ניסה לשכנע את שומעיו במסיבת העיתונאים אתמול, שהוא שמח מאוד על עלייתה של סין, וארה"ב והעולם כולו ייצאו נשכרים. אבל סקר דעת קהל שהתפרסם ערב בואו של הו ג'ינטאו הראה, ש-61% מן האמריקנים רואים בסין "איום למקומות עבודה בארה"ב ולביטחונה הכלכלי".

עורכי הסקר אומרים, שדימויה הפומבי של סין בארה"ב הגיע אל שיאו החיובי באפריל 1989, כאשר מיליון סטודנטים מילאו את כיכר טיינאנמן בבייג'ין, והתעורר הרושם שסין עומדת על סף דמוקרטיה. חודשיים אחר כך הוטבעה תנועת הדמוקרטיה בדם.

למשטר הסיני יש מעט מאוד ייסורי מצפון. נציגיו האפרוריים טוענים לסיפור ההצלחה הכלכלי הגדול ביותר של זמננו, אם לא של כל הזמנים. הם לא ירשו ל-1989 לחזור. אלה מותרות שרק תוניסאים יכולים להרשות לעצמם.