התרסקתי

הפרקים הקודמים ביומן של אמיר וינטרוב:
פרק 2:הפעם הראשונה שלי
פרק 1: מסע לניו קלדוניה

רכבת ההרים של טניסאי היא דבר מוזר שיכול להוציא אותך מדעתך. בשבוע שעבר סיפרתי לכם על הגראנד סלאם הראשון שלי. אבל הרכבת שהעלתה אותי לפסגות של התרגשות שלא ייאמנו, לקחה אותי השבוע למקום הכי נמוך.

את תחנת הביניים שלי בדרך למציאות קיבלתי בהונג קונג. המתנה של 10 שעות על ספסל בדרך חזרה לארץ מאוסטרליה. התחנה הסופית של הרכבת היתה כשנחתתי בארץ לטורניר פיוצ'ר באילת. אני חושב שהדרך הכי פשוטה לתאר את מה שעבר עליי מבחינה מנטאלית היא כזאת: עזבתי טורניר של 20 מיליון דולר לטובת טורניר של 10,000 דולר. אם לקחת את זה למונחים של כדורגל, אז אני חושב ששיחקתי משחק צ'מפיונס ליג בחו"ל, ויום למחרת עליתי למשחק ליגה ג'.

***

הבעיה השנייה שהורגת אותי היא שינויי הסטטוס. באוסטרליה הייתי כלום ושום דבר, שחקן 270 בעולם שאף אחד לא מכיר ולא מתייחס אליו, ומנסה לנצח משחק אחד במוקדמות. פה באילת קיבלתי בין לילה את המעמד של השחקן המדורג 1 בטורניר. אני המדורג הבכיר, אני הנדאל של הפיוצ'ר. הבחור שכולם מסמנים אותו ורוצים לנצח אותו. ואם באוסטרליה הלחץ היה לעשות את הבלתי ייאמן ולנצח סיבוב מוקדמות, כאן הלחץ נובע בין היתר מהפאניקה של להפסיד ל"נו-ניים".

אז אני מדורג 1. ועל הנייר אני אמור לקחת פה את התחרות. אבל תבדקו כמה פעמים המדורג 1 בפיוצ'ר באמת לוקח את התחרות. זה בקושי קורה. לצערי הרב, הסטטיסטיקה הזאת הרגה השבוע גם אותי.

***

עד כמה הטורנירים הקטנים האלו הם טריקיים? אז ככה, בסיבוב הראשון קיבלתי בחור שווייצרי בן 18. יש בדירוג העולמי 1,753 שחקנים, והבחור הזה אפילו לא ביניהם. אני לא מכיר אותו, רק מצליח למצוא לפני המשחק איזה מישהו שמספר לי שהוא "טוב וצריך להיזהר ממנו". ניצחתי 2-6, 2-6. הלכתי לישון עם נקודת דירוג אחת שקיבלתי עבור הניצחון ועם 100 דולר. שוב חזרתי למציאות שבה ניצחון שווה נקודה אחת (איך אפשר ככה להתקדם? זה כמו לנסות ולכבוש את האוורסט כשבכל יום מותר לך לעשות צעד אחד), ולמציאות כלכלית שבה אני מוציא יותר כסף ממה שאני מכניס. בגלל שאני בארץ, הרשתי לעצמי "להתפרע" קצת והבאתי איתי גם את המאמן שלי שלמה צורף, מה שמעמיס עליי עוד קצת הוצאות על מלון ואוכל שאני צריך לשלם עבורו. אבל אם לטורנירים בארץ לא אקח את צורף ולא ארשה לעצמי קצת אקסטרה הוצאות מקצועיות, אז באמת שאין כבר גבול לבונקריסטיות.

 אליפות אוסטרליה, גראנד סלאם, טניס / צילום: רויטרס

***

פיוצ'ר הוא הלבל הנמוך ביותר של הטורנירים. יש מעל 450 טורנירים כאלו במהלך השנה. אבל אלו החיים האמיתיים של רוב הטניסאים שאני פוגש. כאן לא מדברים על מוקדמות אליפות אוסטרליה, והחלום הוא לצאת ממעגל האימה הזה ולהצליח להיכנס לטורנירי צ'לנג'ר.

בהמשך השבוע זימנה לי ההגרלה בסיבוב השני בחור רוסי בשם אלכסנדר רומנצב, 548 בעולם. סביר. יום אחר כך זה כבר וולטר טרוסנדי, איטלקי, 392 בעולם. שחקן בכיר יחסית לפיוצ'ר. אני עובר אותו וכבר רואה את הגמר באופק, למרות שעמוק בפנים אני יודע שאני לא משחק טוב מהרגע שהגעתי לאילת. אני מגלה שהדברים שאני עובר לאחרונה בקריירה מצליחים לשבש לי את הראש. אני כבר ארבעה ימים באילת, והראש לא ניקה את המחשבות מאוסטרליה. אני מוצא את עצמי מספר לאנשים על החוויות ממלבורן, הפגישות עם דודי, איך שחר פאר רק לפני כמה ימים עוד לקחה עליי חסות, ניסתה להדריך אותי, להרגיע אותי. הראש חושב על הזימון הרשמי שקיבלתי לנבחרת הדייויס, להיות המחבט מספר 2 כבר בהתמודדות הקרובה במארס מול נבחרת פולין. אני ודודי נוביל את הנבחרת. איפה אני ואיפה הפיוצ'ר שאני נמצא בו עכשיו.

העונש מגיע מהר. בחצי הגמר אני מקבל בחור בשם רומאן ווגאלי. צ'כי. אני מסתכל ברשימות ורואה שהבחור מדורג 638 בעולם. אני אמיר וינטרוב, 270 בעולם, אקס מוקדמות גראנד סלאם. אני עולה למשחק ומקבל ממנו בראש 6-3, 6-3. אוסטרליה נראית לי כמו חלום בלהות.

***

אני חושב שזה בדיוק החלק הכי מאכזב. ההופעה באוסטרליה גרמה לי באמת להאמין שאני לא נופל נכון להיום מהחבר'ה האלו, המדורגים בין 100 ל-200 בעולם. אני מתמודד איתם מצוין. אני מרגיש שאני שייך לרמות האלו. אני מרגיש שלמדתי בשבועות האחרונים איך להילחם. אני בנאדם אחר בהרבה מובנים.

ובתוך כל זה מגיע הפסד לשחקן 638 בעולם. אז יכול להיות שהחודש האחרון הוא היוצא דופן? חלק מהתשובות אני אקבל השבוע: יש לי עוד פיוצ'ר באילת. המרוץ אחרי 17 נקודות דירוג מתחיל מחדש.

* הכותב הוא המחבט מספר 2 של ישראל