לאהוב את אנה

סופר התקוע ללא מילים, מפקד התקוע ללא פקודים, ולוחם נועז התקוע על כיסא גלגלים, ללא יכולת ללכת או לייצר זיקפה ראויה שתזכיר לו איזה גבר-גבר הוא היה. גבריאל, מייק ואיתמר, המתגוררים בשכנות ביישוב על קו התפר, לא סובלים זה את זה, אבל מכנה משותף אחד יש להם בכל זאת: החיים של שלושתם נתקעו מלכת ופתרונות מבית אין.

מייק (אלון נוימן), המפקד, אולץ לפרוש מהצבא לאחר תקרית שלנצח תשחיר את מצפונו ולא תאפשר לו לישון בלילה. עם אשתו הוא לא מצליח לתקשר, לא על התקרית ולא בכלל. איתמר (יובל סגל), הלוחם, ידע שהסתערות על הקסבה השכנה הייתה נטולת היגיון אבל המאצ'ו שבו נידב אותו לרוץ לפני המחנה והתוצאה היא כדור צלפים ששיתק את גופו החסון. הוא נוטר על כך למייק, שהיה מפקדו וחברו הטוב. ואילו גבריאל (יגאל שדה) אינו מצליח זה שנים לנסח פסקת פתיחה לספרו, כמו גם לתקשר עם בנו מאז שאשתו מתה. הוא מתבוסס ברחמים עצמיים על המוזה שנטשה אותו ומדבר בעיקר אל הכלבה שלו.

התמונה שמציג המחזאי שלמה מושקוביץ אינה קלה לעיכול: גבריות ישראלית מרוסקת, שאיבדה את דרכה, את רוחה, את אונה. אמירה פוליטית נוקבת כמשל למדינה כוחנית שאינה מסוגלת למצוא פתרונות כוחניים שיחלצו אותה מהמעגל ההרסני שאליו נקלעה ושאינה מסוגלת אפילו לשלום בית. הבחירה בשם "כוכב יאיר" למחזה הוא עוד סימבול בשורה של רבים המסמלים כל אחד מהם דבר מה חברתי הגדול מהם: היישוב המיליטריסטי כמיקרוקוסמוס למדינת יוצאי הצבא שנתקעה לה בציון.

בזכות ההנהגה הנשית. "כוכב יאיר"

אבל בעוד ישראל הגברתנית אובדת עצות, למושקוביץ דווקא יש פתרון לתקיעות והוא מגיע בהפוך על הפוך, כמעט על דרך הפנטזיה מהמקום הכי פחות צפוי: יוליה (אנה דוברוביצקי), צעירה, חטובה ובלונדינית, שמגיעה ליישוב על מנת לטפל בלוחם הנכה איתמר, ועל הדרך רוקמת קשרים בבתים השכנים, מנתצת סטריאוטיפים ורואה עוצמה במקומות שבו גברים רואים חולשה. "אתה לא משוגע, אתה פשוט גבר וחושב כמו גבר, זה הכול", היא אומרת לאיתמר שמצלם אותה בעירום ומעלה את הסרטונים לאינטרנט. ישראל תיראה אחרת אם תחשוב כמו אישה, מושקוביץ ממחיז, ממקום של נתינה. הפקק התקוע בשלושת בבתים אולי ישתחרר סוף-סוף.

בין המודע המתגונן לתת-מודע המתעתע

דדי ברון, הבמאית, משלימה היטב את תפיסתו הסימבולית של מושקוביץ ויוצרת במה נטולת מחיצות שבה הכול חשוף לכול. היא נעזרת בתפאורת וידיאו עשויה היטב ובמינון מדויק (יואב כהן), שלוקחת את ההצגה אל קו התפר שבין המודע המתגונן לתת-מודע המתעתע, ומעניקה חווית צפייה מעניינת.

היא נשענת גם על תצוגת משחק איכותית מאוד של צוות השחקנים, ובראשו אנה דוברוביצקי שהופכת את ההצגה הזו למשהו מיוחד. דוברוביצקי מציגה כמעט בנון-שאלנטיות דמות מורכבת ומרתקת שמצליחה להפתיע בכל תמונה מחדש, ואשר כל רגע שבו היא מאחורי הקלעים מורגש מאוד וגורם איבוד חמצן בימתי. סצנת העירום שבמסגרתה שדיה חשופים לדקות לא מעטות עשתה מן הסתם את מירב הרעש בכתבות הפרומו, אבל באופן מפתיע היא אינה החלק הנועז ביותר בהצגה. די אם נאמר שהשפה נועזת לא פחות.

לסיכום, אף ש"כוכב יאיר" רחוקה מלהיות הצגה מושלמת, מדובר בהצגה לא שגרתית בנוף התיאטרון הרפרטוארי, ובכזו שראויה להערכה.

"כוכב יאיר", מאת: שלמה מושקוביץ, בימוי: דדי ברון, תיאטרון הבימה