האמת תמיד בצד שלנו

א. ועדת טירקל לבדיקת אירועי המשט הגיעה למסקנה המפתיעה שצדקנו לאורך כל הדרך: הסגר על עזה - מוצדק וחוקי, אפילו מומלץ בחום. החיילים - פעלו כראוי. הדרג המדיני - שיגעון.

טירקל הוא לא היחיד שהגיע השבוע למסקנה שצדקנו ושפעלנו כראוי. תחקיר צה"לי שנערך בעקבות תקרית בחברון, שבה נורה למוות עמר סלים קוואסמה בן ה-66 בעת ששכב במיטתו, מצא גם הוא כי החיילים פעלו כראוי, זאת על אף שקוואסמה לא סיכן את החיילים ולא היה היעד של המבצע.

תחקיר אחר של צה"ל, גם הוא מהשבוע, מצא כי חיילי צה"ל פעלו כראוי בעוד שתי תקריות במחסום בקעות שבהן נהרגו שני פלסטינים. אחד מהם, מוסטפה דרגמה, החזיק בידו בקבוק זכוכית.

אין בדעתי להתווכח פה עם מסקנות הוועדה המכובדת, גם לא עם המסקנות שאליהן הגיע אלוף פיקוד המרכז בשני התחקירים. יכול מאוד להיות שהם כולם צודקים לגמרי, אבל זה לא העניין שלי פה היום.

ב. העניין שלי פה היום הוא שאנחנו תמיד צודקים, תמיד. אף פעם לא טועים, ואף פעם, אבל אף פעם, לא מטילים ספק בעצמנו. האמת היא תמיד בצד שלנו. של כל אחד מאיתנו. ישראלי אמיתי לא טועה ולא מפקפק, אם לנקוט פרפרזה על אחד מאותם קמפיינים שבאים להגיד לי מי אני.

וזה לא רק בצה"ל. לאן שלא תסתכל בישראל, מלמטה למעלה ומימין לשמאל, לא תמצא בדל של פקפוק. בישראל של 2011 הטלת ספק, ודאי בעצמך וכמובן במדינה, היא מעשה אסור.

כולם תמיד בטוחים בעצמם, וכולם הולכים עם האמת שלהם לכל מקום. מהניצב דרך הטייקון, עבור בפוליטיקאי וכלה באזוב הקיר שהודח מאיזו תוכנית ריאליטי - כולם עם האמת שלהם, כולם פעלו כראוי, כולם צדקו.

מקבץ אמיתות מהחודשים האחרונים: אורי בר-לב הולך עם האמת שלו (נובמבר 2010), גילי שם-טוב הודחה מ"רוקדים עם כוכבים" לפני כחודשיים למרות ש"הביאה את האמת שלה", כנ"ל גם משה קצב שבדצמבר 2010 יצא למאבק על "האמת שלו".

בסירת האמת העמוסה הזו אפשר למצוא גם את ח"כ דניאל בן-סימון מהעבודה, שלדבריו מצא את האמת שלו ב-11 בינואר כשפרש מהמפלגה - ומצא אותה שוב כמה ימים אחר-כך כשביטל את פרישתו.

יואב גלנט? בטוח בצדקתו: "יש רק אמת אחת", אמר, והיא "שאני אהיה רמטכ"ל". גם יגאל אלנקרי שהודח מ"האח הגדול" הלך עם האמת שלו עד הסוף, וכמוהו גם א' ממשרד התיירות ושרון רפאלי מ"הישרדות" שהביאה גם היא את האמת שלה, עד שהודחה.

אברם גרנט, שהקבוצה שהוא מאמן סוגרת את הטבלה ומובסת שבוע אחר שבוע, הבטיח לפני כמה ימים ש"אמשיך עם החזון שלי, הדרך שלי תישאר אותה דרך". רועי ורמוס? גם הוא לא מוכן להתפשר על האמת שלו. שרי אריסון? כנ"ל, יש לה האמת שלה. אביגדור ליברמן? לספרו הוא קרא "האמת שלי".

וכך הלאה והלאה, דוגמאות מפה עד הירח. אף אחד לא מראה סימן, ולו קל שבקלים, לפקפוק. ספק הוא חולשה.

ג. גם במסיבת העיתונאים של מקימי סיעת עצמאות לא גילה אף אחד מהפורשים שהיתה לו התלבטות, ולו צל-צלה של התלבטות. כולם היו נורא נחושים. לאף אחד לא היו מחשבות שניות.

במיוחד הגדילה לעשות חברת הכנסת עינת וילף, שהעידה על עצמה יותר טוב מ-1,800 עדים: "הייתי מופתעת מהמהירות שבה אמרתי כן להצטרפות למהלך", אמרה ל"הארץ". "לא ביקשתי להתייעץ, לא ביקשתי לחשוב... כששלום שמחון ואהוד ברק דיברו אתי, הם היו המומים מהמהירות שבה הסכמתי ללכת על זה". אין מילים.

אפרופו וילף. מצאתי ראיון שלה ל-ynet מלפני שנה. יש שם כמה משפטים שאתם חייבים לקרוא. האם יש לך תחושה שלחיים יש ייעוד כלשהו, שואל אותה עמיר פריימן המראיין. וזוהי תשובתה: "אני חושבת שלכולנו יש איזה רגע בחיים שבו אנחנו מזהים את האמת - הכול חסר משמעות. השאלה היא רק מה עושים עם זה. אני זוכרת את התהליך המחשבתי שעברתי, שבו החלטתי שאף שאין משמעות לכלום אני מקבלת עליי את העולם הזה ואני משחקת בו".

אלה חבריך, אהוד ברק. אלה נבחרייך, ישראל. אישה שלא מבקשת לחשוב, שמאמינה שלשום דבר אין משמעות ושהכול משחק. פילוסופיה ברמה של גיל 14. בושה וחרפה.

האמת - לא רק שלי, האמת המוחלטת - היא הפוכה לגמרי: תמיד צריך לחשוב. לכל דבר יש משמעות. אסור לקבל את העולם כמו שהוא. צריך לנסות ולשנותו, לא "לשחק בו".

ד. מהצד השני של כל האמת המוחלטת הזו והדרך והחזון אפשר למצוא את ההתנפלות המטורללת על כל אחד שמעז להביע עמדה החורגת מהקונצנזוס, ולא משנה מה העמדה.

יוסי ביילין הביע את עמדתו ואמר שאולי כדאי לחון את קצב? כולם אכלו לו את הראש. יוליה שמאלוב-ברקוביץ' אמרה משהו על אימהות חד-הוריות ועל נפגעות הטרדה מינית? התנפלו עליה כאילו מישהו יודע מי זו בכלל. עדה יונת אמרה משהו? דעת הקהל דרסה אותה. ארגוני שמאל מעיזים להטיל ספק במדיניות ישראל? הממשלה מחליטה לחקור אותם. כמה שחקנים לא רוצים להופיע בשטחים הכבושים? יאללה, בואו ניקח להם את התקציבים. וכך הלאה והלאה, דוגמאות לא חסרות.

וגם ל'עליהום' יש שני צדדים. כל אחד שנתפס בקלקלתו, מיואב גלנט ועד לב לבייב, מקובי פרץ ועד אלי ישי, מגבי אשכנזי פינת יצחק תשובה וכלה במרגלית הר שפי, כל אחד שיש נגדו טענות, גם אם הן מוצדקות אחושילינג - נגיד, תפסו אותו מרמה את מס הכנסה או שהגוף שעליו הוא אמון נתפס לא מוכן לקטסטרופה כזו או אחרת - ישר הוא קופץ ומזדרז להכריז ששופכים את דמו, שעושים בו לינץ', שרודפים אותו בתקשורת, שמתעללים בו, שהוא לא ישן וכיוצא באלה, אבל תמיד ממהר להזכיר גם שהוא מקבל המון תמיכה מהעם, שבלעדיה לא היה לו סיכוי לעבור את התקופה הקשה הזו.

לפעמים נדמה לך שגם להיות המטרה של עליהום זה סוג של סמל סטטוס בפני עצמו במדינה הזו שלנו. זה יכול להיות יחידים, כמו בדוגמאות שהבאתי, או ציבורים שלמים, החרדים למשל, או המתנחלים, שנדמה שאין דבר שהם אוהבים יותר משתי הפעילויות שהזכרתי עד עכשיו: לעשות עליהום על מישהו, אדם או ציבור, או להתבכיין שעושים להם עליהום. נדמה שאז הם במיטבם.

אבל גם ציבורים חזקים יותר, המילואימניקים למשל, או בעלי ההון, להבדיל, אוהבים להרגיש ולהדגיש שהם דפוקים, שיורקים עליהם, שלא מבינים אותם, או הלהיט הגדול מכולם: שלא מפרגנים להם.

ה. כך פועל השיח הציבורי בישראל: או שיש לך האמת שלך וזה נותן לך את הרשות לעשות עוול לאחרים, או שאחרים עושים לך עוול על אף שיש לך האמת שלך. מעגל קסמים ישראלי שכזה.

וככה אנחנו נעים על הספקטרום שבין האמת והעליהום; או שאנחנו הכי חכמים וצודקים ומבינים, או שאנחנו הכי מסכנים ודחויים ומנודים. נדמה שאלה שני התחומים שבהם אנחנו חזקים במיוחד. בכל השאר אנחנו חזקים קצת פחות, לדאבוני.

ו. אלה סממנים של חברה חולה, אבודה, מקולקלת, היסטרית. ואגב, אני כמובן לא מוציא את עצמי מהכלל פה; גם לא את המחנה שאני משתייך אליו. גם אני לא מטיל מספיק ספק ב"אמת שלי", וגם אני מהיר חמה ונוטה לעליהומים. אחרי הכול, בתוך עמי אני חי.

יכול להיות שזה מה שקורה לבן אדם ולעם אחרי קצת יותר מ-60 שנה של לחיות על החרב, קצת יותר מ-40 שנה של כיבוש, קצת פחות מ-30 שנה של הפרטה, ומשהו כמו עשרים שנה של טלוויזיה מסחרית. אין זמן לספקות ואין סבלנות לפקפוק.

ז. אולי זה הכול בגלל החינוך הצבאי שקיבלנו, האומר ש"אם יש ספק אז אין ספק". לטעמי, אם הופכים את המשפט הנוראי הזה הוא הגיוני הרבה יותר: אם אין ספק - אז יש ספק.

בחברה שאף אחד לא מרשה לעצמו להטיל ספק וכל מי שמטיל ספק מסתערים עליו בטירוף, בחברה שאין בה מקום לספק - בחברה הזו חובה להטיל ספק. אחרת זה הסוף.

אם תשאלו אותי, חברות וחברים, אני מעדיף את הספק על פני האמת בכל שעה משעות היום ובכל יום מימות השבוע. אמת זה כמו פי טבעת, לכל אחד יש. אבל בשביל ספק - בשביל זה צריך אופי.

 דרור פויר

הרהור

אין דבר שהחרדים למשל, או המתנחלים, אוהבים יותר מאשר לעשות 'עליהום'. או להתבכיין שעושים להם.