יפרח יחזקאל, תושב היישוב הקהילתי מיתר בנגב, נכנס לאינטרנט כדי לבדוק את מצב תיק ההשקעות שלו. חודשיים קודם לכן, באוגוסט 2008 (3 שבועות לפני קריסת ליהמן ברדרס), הוא הפקיד כרבע מיליון שקל אצל אופיר קראוס, מנהל תיקים עצמאי שטען כי בידיו שיטה ייחודית להרוויח בשוק ההון דווקא בשיאו של המשבר העולמי. אלא שהמספר שניבט אל יחזקאל מהמסך לא לימד על רווחים משמעותיים, להפך: 81 אלף שקל בלבד נותרו בחשבון.
"הייתי בהלם טוטאלי", שחזר באפריל שעבר בבית המשפט. "לא ידעתי מה אני עושה כשהפסדתי למעלה מ-70% מערך התיק. אני זוכר שיצאתי מהחדר עם סחרחורת וסיפרתי לאשתי על המצב... הייתי מבולבל לגמרי... קראוס העלה אותנו לרכבת הרים, ולא ידענו איך לרדת ממנה".
ההלם התגבר, לפי יחזקאל, כשהוא הבין את הסיבה להפסדי העתק: קראוס השקיע את כספו באופציות מעו"ף, אפיק השקעה הנחשב למסוכן במיוחד, וזאת בניגוד להנחיותיו. "ניהלנו במשך שנים רבות את כספנו באופן שקול ואחראי, נטול 'הרפתקאות' פיננסיות... וכך ביקשנו להמשיך ולעשות", טען בתצהיר.
קראוס, לגרסתו, הציג בפניו "מצג שווא, שלפיו הוא מתכוון להמשיך לנהל את תיק ההשקעות בצורה סולידית... ונמנע מלהזכיר ולו ברמז את כוונתו להפוך את תיק ההשקעות לספקולטיבי, המורכב כולו מאופציות הרות סיכון... הבהרנו לקראוס כי איננו מעוניינים ליטול סיכונים גדולים בתיק ההשקעות, שכן מדובר בכספים שחסכנו בעמל רב ומטרתם, בין היתר, להבטיח את יכולתנו לסייע ל-3 ילדינו במימון שכר לימוד במוסדות להשכלה גבוהה, בתחילת חייהם העצמאיים לאחר הלימודים וכדומה. הבהרנו לקראוס כי איננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד כספים אלה, שכן מדובר בחלק נכבד ומהותי מחסכונותינו".
הסיפור הזה בהחלט נוגע ללב, אלא שבשבוע שעבר פסק בית המשפט השלום בתל-אביב כי קיים מרחק לא מבוטל בינו לבין המציאות. יחזקאל, נקבע בפסק הדין, "אינו תמים כפי שניסה להציג את עצמו, אלא פעל עוד קודם להתקשרות (עם קראוס, א' ר') כספקולנט בשוק המניות בניסיון ובמטרה להשיג רווחים קלים. משכספו ירד לטימיון, החל לנסות למצוא אשמים לכך... הוא ידע שניהול התיק יהיה ספקולטיבי ומסוכן, היה מודע לכך ולקח על עצמו סיכון זה". הוא ורעייתו עליזה, נקבע, "פעלו בעבר בשוק ההון במטרה להשיג רווחים, לא היו להם טענות אל הנתבעים עת חשבונם נשא רווחים, ועתה, משקרסה הבורסה, מנסים להיפרע מהנתבעים".
ביצי זהב / אייר : יזהר כהן
בפרשה הזו לא תמצאו צדיקים (השופטת ביקרה גם את קראוס וקבעה כי הפר את ההסכם עמו, וגם אצלו לא מדובר בהסתבכות ראשונה, ראו פירוט בהמשך), אולם הוא מלמד כי היחסים העדינים בין מנהל תיקים ללקוחותיו אינם תמיד מתאימים לגוני השחור-לבן, כפי שמציירים אותם לרוב דיווחי התקשורת: מנהל תיקים נכלולי שעושק בחוסר מצפון את כספיו של לקוח נאיבי מהיישוב, שביקש רק להרוויח קצת כסף בזהירות ובאחריות.
המקרה הנ"ל, ושורת מקרים נוספים מהשנים האחרונות, מלמדים כי קיימת גם תופעה אחרת: לקוחות חותמים על מסמכים המאשרים למנהל התיקים להשקיע את כספם באפיקים מסוכנים במיוחד. ההשקעה מצליחה? כולם מרוצים ואין תלונות. ההשקעה נכשלת ומורידה חלק ניכר מכספם לטימיון? לפתע הם מתנערים מההסכם, טוענים שלא הבינו את הסיכונים, ודורשים ממנהל התיקים לפצותם.
במקרים הללו קשה לשפוט אם מדובר בלקוחות ישרי דרך שפשוט לא טרחו לבדוק על מה הם חותמים, או שמא כאלה שביקשו לגרוף רווח גדול במהירות. כך או אחרת התוצאה היא אחת: סתירה ברורה בין הצהרותיהם על רצונם בהשקעה סולידית לבין המסמכים המחייבים. זה קורה לאו דווקא כי מדובר במסמכים ארוכים בסגנון בנקאי, שסעיפי הסיכון מובאים בתוכם בקצרה ובאותיות זעירות. בחלק מהמקרים מדובר באזהרות שהוצבו בפניהם באותיות מודגשות ובכותרות מאירות עיניים.
ליפרח ולעליזה יחזקאל, למשל, לא היתה בעיה לטעון כי סיכמו עם קראוס על תיק סולידי, על אף שכותרתו של הנספח להסכם ביניהם, באותיות גדולות ומובלטות, היתה "הנדון: ניהול חשבון ניירות ערך בעל סיכון גבוה, לרבות השקעה בנכסים פיננסיים". הם זעמו על חוצפתו של קראוס לנהל תיק ספקולטיבי, אף שיפרח חתם שם כי "אני מאפשר לכם לנהל את החשבון באופן ספקולטיבי". בני הזוג גם לא התקשו לטעון שלקראוס היה אסור להשקיע את כספם באופציות, אף שחתמו על הסכם נוסף שכותרתו "הסכם לניהול חשבון אופציות וחוזים עתידיים בבורסה", או לגרוס כי הובטח להם שלא יפסידו את כל התיק בשום מקרה - על אף שחתמו על הסכמה להיחשף להפסד של עד 20% יותר משווי התיק.
ההסבר שלהם לסתירה בין טענותיהם לבין ההסכמים החתומים היה פשוט: "לא קראתי את ההסכמים", העידה עליזה. "חתמתי אחרי בעלי מתוך אמון מלא שנתנו בקראוס". "לא הסבירו לי על מה אני חותם", העיד יפרח, "...חתמתי 'בליינד'".
קראוס בתגובה באמצעות עורך דינו חן בכר: "בית המשפט אימץ את רובן המכריע של טענותיו, ולרבות אימץ את עמדתו ביחס להיכרות וההבנה של בני הזוג יחזקאל (כמו גם של יתר לקוחותיו לשעבר), בדבר הסיכונים הגלומים בהשקעה ספקולטיבית בשוק ההון. בנסיבות אלה, אנו סבורים שלא היה מקום לחייב את מר קראוס בפיצוי כלשהו (ולו בסכום נמוך, כפי שנפסק), ובשלב זה אנו לומדים את פסק הדין".
"גברת כהן לא כל-כך מפגרת"
בניגוד למה שניתן לחשוב, לקוחות התובעים מנהלי השקעות בטענות כי נוצלה תמימותם אינם בהכרח אנשים פשוטים שרזי שוק ההון הם עבורם שפת סתרים. "הבעיה", אומר מנהל תיקים ותיק, "היא שתופסים את הלקוח כ'גברת כהן מחדרה' המפורסמת, שלא מבינה כלום ושמנהלי התיקים הרמאים והגנבים עובדים עליה. המצב הוא לא כזה. קודם כול, גברת כהן לא כל-כך טיפשה ולרוב אפילו מבינה. למנהלי תיקים מגיעים לרוב אנשים עם כסף, לא כאלה שיש להם רק 10,000 אלף שקל להשקיע, ועצם זה שהם יודעים שצריך מנהל תיקים כבר אומר משהו. שנית, הציבור היום באופן כללי הוא לא כמו בעבר, הוא מבין קצת בעסק".
המקרה של יעקב רוטמן מספק דוגמה מעניינת לאיש עסקים הבקיא היטב בעולם הפיננסים, אך הציג עצמו בבית המשפט כמי שהבנה בהשקעות ממנו והלאה. רוטמן, קבלן מוכר, לא הלך למנהל תיקים אלא ביצע השקעות באמצעות יועץ מהבנק הבינלאומי. הוא תבע את הבנק ואת היועץ בדרישה שישיבו לו 1.2 מיליון שקל שאבדו בהשקעות כושלות, וטען כי במשך שנים השקיע בשמרנות יתרה. הכול השתנה, גרס, כשהיועץ פיתה אותו להשקיע באופציות מט"ח בטענה שלא מדובר בסיכון מיוחד, תוך ניצול חוסר ניסיונו בתחום ההשקעות.
בפסק הדין נקבע כי התיאור העצמי של רוטמן היה כוזב למדי. "מדובר", פסק השופט, "באדם אמיד, יזם וקבלן ותיק ומנוסה, בעל הבנה עסקית; במשקיע מתוחכם וחובב סיכונים שלאורך שנים רבות נהג להשקיע סכומי כסף נכבדים גם באפיקים שאינם סולידיים, וגם בעסקות בעלות אופי ספקולטיבי". העסקות שתועדו במהלך השנים בחשבונו - עסקות פורוורד, השקעה במניות נאסד"ק, אופציות מעו"ף ואופציות במט"ח בהיקף של מאות אלפי דולרים - הובילו למסקנה שבטענתו כי הוא משקיע שמרן וחסר הבנה "אין ממש".
עוזי ארגמן, בעל סוכנות לביטוח, ספג גם הוא ביקורת חריפה כשבית המשפט דחה את טענתו כי ביקש ממנהלי תיק ההשקעות שלו בכלל פיננסים לשנות את אופיו לסולידי. השופט קבע כי עדותו לא עשתה רושם אמין, וכי "תשובותיו נטו ל'הקטנת ראש' בלתי סבירה, נוכח הנסיבות המוכחות של כישוריו האישיים ואופן התנהלותו בפועל".
גם הלני עזריה, ד"ר להנדסת חשמל ומחשבים ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון, גילתה שלאדם משכיל ומתוחכם קשה הרבה יותר לשכנע בטיעונים בדבר נאיביות. בתחילת 2004 הפקידה עזריה 300 אלף שקל בידיו של מנהל התיקים דניאל מולקנדוב, שהפסיד שליש מכספה ב-23 ימי פעילות אינטנסיבית במיוחד באופציות מעו"ף. גם עזריה טענה שהובטח לה ניהול השקעות סולידי, אולם ההסכמים שעליהם חתמה דיברו אחרת: נכתב בהם במפורש כי התיק יכלול פעילות באופציות, וכן שהיא עלולה להפסיד את כל כספה. "התחום של האופציות הוא תחום סקסי שכולם נמשכים אליו ורוצים את ההשקעה בו כדי למנף את התיק שלהם", אמר מולקנדוב בבית המשפט.
כשעזריה נדרשה להסביר בבית המשפט מדוע חתמה על הסכמים מאוד לא "סולידיים", היא סיפקה הסברים דומים לאלה של בני הזוג יחזקאל: גם כשאני חותמת על הסכם הלוואה בבנק, אמרה, "אני לא קוראת כל סעיף. הפקיד אומר לי לחתום פה ופה... לא חשבתי לרגע שאני צריכה להסתכל על השורות ומרמים אותי".
מדוע הסכימה לפעילות כתיבת אופציות? "אני לא יודעת מה זה כתיבת אופציות". לדבריה, היה לה אמון רב במשווק ההשקעות משנים קודמות, ו"כשהוא אמר לי לחתום פה ופה חתמתי מבלי לקרוא עד הסוף". האם את רואה בו גננת שלך? נשאלה בציניות בחקירה הנגדית. "בתחום ההשקעות כן", השיבה הדוקטור.
בית המשפט לא השתכנע, דחה את הסבריה של עזריה כתירוצים בלתי קבילים, תוך שהוא מדגיש את היותה "אישה משכילה ועוד בתחום המדעים המדויקים". עזריה, נכתב בפסק הדין מנובמבר 2009, החליטה במודע לפנות למנהל תיקים המתמחה באופציות, "כשהיא מבררת על-אודות הסיכונים הכרוכים בכך... השקעה בשוק ההון ובפרט בתחום האופציות טומנת בחובה סיכונים בצד סיכויים לרווחים, והעניין נתון להערכות שלא תמיד מתגשמות, ועל המשקיע בשוק זה לקחת בחשבון נתון זה... אין לתובעת להלין אלא על עצמה אם הפעילות בתיק גרמה בסופו של דבר להפסד".
מתחזים ללקוחות תמימים?
גם ליאור צוקר, לשעבר מנכ"ל ויו"ר ICTS, מהחברות הגדולות בתחום אבטחת התעופה שנסחרה בבורסה, איננו הברקת ליהוק לתפקיד הקורבן הטיפוסי. צוקר תבע את מנהל התיקים שלו מיכאל רביב, שפעל באמצעות חברת אפקטיב, בטענה שאישר לו להשקיע באופציות, אולם תוך סיכון מקסימלי של 10% בלבד מהתיק. בבית המשפט התברר כי בהסכם עם הבנק שבו התנהל חשבונו חתם צוקר על מודעותו לכך שהוא חושף עצמו להפסד בסכומים בלתי מוגבלים.
למרות זאת, במקרה הנ"ל פסק בית המשפט לטובת צוקר - בטענה שמנהל התיקים היה צריך להבהיר לו את הסיכונים בצורה ברורה יותר. טענות רביב אינן מבוטלות, כתב השופט, "אך בפועל, בחיי היומיום לא נוהגים לקוחות הבנקים להתעמק בסעיפים הרבים שעליהם הם נדרשים לחתום בעת פתיחת חשבון".
רביב מתמודד עם שורת תובעים נוספים בעלי טענות דומות, זאת לאחר שמפולת שאירעה בשוק בקיץ 2005 הביאה למחיקת חלק נכבד מכספם שנוהל אצלו. המשותף לרבים מלקוחותיו הוא היותם בעלי הבנה עסקית ופיננסית גבוהה, כמו עו"ד ניב זקלר, לשעבר היועץ המשפטי של רשות ההגבלים העסקיים, ורו"ח יוסף נויהאוז, נשיא מועדון בוגרי ה-MBA למנהלים של אוניברסיטת תל-אביב.
לקוח אחר שתבע אותו הוא עומר רגב, סא"ל במילואים שעד לא מזמן כיהן בתפקיד בכיר בבית ההשקעות סיגמא. רגב ושישה לקוחות נוספים של אפקטיב תבעו את החברה ואת חברת הביטוח שלה, הראל, בטענה שאפקטיב התחייבה להשקיע את כספם "במדיניות השקעות סולידיות", אולם סיכנה ואיבדה חלק ניכר ממנו בהשקעות באופציות מעו"ף ובשאר אפיקים מסוכנים. "המדובר באנשים תמימי דרך, אשר הפקידו בידי אפקטיב את חסכונותיהם", נכתב בתביעה, "כל תובע הבהיר לאפקטיב שברצונו להשקיע את כספו בהשקעה סולידית".
אלא שהסכם ההשקעה שעליו חתם רגב מול אפקטיב, כפי שצורף לכתב ההגנה של הראל, מגלה כי רגב מאשר בו לאפקטיב לבצע עסקות הכרוכות ב"סיכון מיוחד". לכתב ההגנה צורף גם מה שהוצג כנספח לאותו הסכם, שבו בוחר רגב במסלול המסוכן ביותר של תיק שמניות ואופציות מהוות בין 61% ל-100% ממנו, ומורה לאפקטיב לכלול בתיק אופציות וחוזים עתידיים על מדד המעו"ף, וכן אופציות על שער הדולר - האפיקים המסוכנים ביותר בשוק.
"היש השקעה מסוכנת וספקולטיבית יותר מהשקעה כזו?", נכתב בכתב ההגנה. פרקליטיו של רגב טענו כי מדובר בנספח הנוגע בכלל לחשבון אחר, שבגינו הם לא תבעו. לפני שבועיים, בכל מקרה, נמחקה אפקטיב מהתביעה, לבקשתם.
בכתב ההגנה של הראל נטען כי התביעה אינה אלא "מעשה נוכלות מובהק". התובעים, נטען שם, הנם "זאבים בעור כבש: הם הסמיכו ביודעין את אפקטיב להשקיע את כספם במכשירים פיננסיים מתוחכמים ועתירי סיכון, ועתה הם מתחזים ללקוחות תמימים ומנסים להיפרע מהראל בגין הפסדים שנגרמו להם לכאורה".
"התיק לא יפסיד"
הפסיקות שדחו את טענת ה"חתמתי על מסמכים מבלי לקרוא אותם" מעוררות סקרנות בנוגע לגורלן העתידי של תביעות שונות שהוגשו לאחרונה לבית המשפט. למשל, במקרה של משה בוקריס, מהנדס בענף ההיי-טק מראשון לציון שתבע גם הוא את אופיר קראוס בטענה להפרת הסכם. בתביעתו מתואר בהרחבה עד כמה הוא "אדם שונא סיכונים" שמאז ומתמיד ניהל תיקים סולידיים, וסיכם כך גם עם קראוס.
אלא שגם בוקריס חתם על מסמך שכותרתו הבולטת היא "הנדון: ניהול חשבון ניירות ערך בעל סיכון גבוה, לרבות השקעה בנכסים פיננסיים", ובו נכתב כי הוא "מודע לכך כי שוק ההון בכלל, ושוק המניות בפרט, הנו שוק שיש בו סיכונים רבים לעתים. למרות האמור לעיל, אני מאפשר לכם לנהל את ה'חשבון' באופן ספקולטיבי".
ההסבר של בוקריס לסתירה: קראוס אמר לו שהחוק מחייב לחתום על המסמך; מסעיף אחר בהסכמים הוא הבין שמדובר בסיכון מוגבל, וכמו כן "אופיר אמר... שלא לדאוג, וכי התיק לא יפסיד".
לקוח אחר של קראוס, ארקדי גוסיס, תבע בטענה שסיכם עם קראוס כי רק עד חמישית מהתיק תושקע באפיקים לא סולידיים, אולם גילה כי כל הכסף הושקע באופציות מעו"ף והתיק נמחק. גם כאן, במקביל לסיכומים הסולידיים הנטענים, חתם גוסיס על הסכם שבו הצהרה, באותיות מודגשות ולא קטנות, כי "ידוע לו שפעילות מנהל התיקים... כרוכה בסיכון גבוה, אשר עלולה לא להניב תשואה כלשהי ואף לגרום לאובדן מלוא סכום ההשקעה".
"מנהלי התיקים הם בסך-הכול אנשים מקצועיים שרוצים לתת שירות", אומר חבר באיגוד מנהלי התיקים שהוקם לפני כשנה. "הרי בשביל להקים חברה ולנהל תיקים צריך ניסיון, כסף, פיתוח, ואתה גם פוחד פחד מוות מרשות ניירות ערך ומכל הגורמים, ככה שאתה לא תנסה לעבוד על מישהו".
עדיין, ועל אף שכאמור הלקוח ממש לא תמיד צודק, לא פעם גם מנהלי התיקים רחוקים מלהיות "טלית שכולה תכלת". לגבי קראוס, כאמור, נקבע כי הוא הפר את ההסכם עם בני הזוג יחזקאל מראשית הכתבה, ובעבר הוא גם ספג קנס מרשות ניירות ערך בגין עריכת הסכמים עם לקוח באופן לקוי. מולקנדוב הורשע באוגוסט האחרון בקבלת דבר במרמה בגין הונאת לקוחות, ונשלח למאסר. ודוגמאות נוספות לא חסרות.
נראה שלא פעם נדרשים שניים לטנגו המסוכן הזה, שמסתיים בהתנצחויות ובהיתממויות בבית המשפט. במקרה של ארגמן וכלל פיננסים, שתואר לעיל, למשל, נדחתה אמנם הטענה שבית ההשקעות התבקש לנהל תיק סולידי, אולם התקבלה הטענה כי הוא לא הבליט בפני הלקוח באופן הנדרש בחוק את העובדה שיבוצעו בתיק עסקות "בסיכון מיוחד". למרות זאת, קבע בית המשפט, בפועל זה לא שינה הרבה מאחר שהוכח כי הלקוח בדק כל העת את הנעשה בתיק והיה מודע לסיכונים. כשלקוח נכנס כל העת לחשבון שלו דרך האינטרנט, וחוזה שם בתנודות חריפות, קשה לו יותר לאחר מכן לטעון שהופתע מהסיכונים.
ההתעדכנות אונליין פעלה גם נגד ד"ר עזריה, שבתביעתה התברר כי עקבה כל העת אחרי התיק, ראתה איך בחלק מהתקופה נרשמים דווקא רווחים יפים, אולם אז לא הוטרדה מהפעילות באופציות. הרווחים, ציין בית המשפט בסרקזם כלשהו, "משום מה לא נזכרים בחוות הדעת של המומחה מטעמה", שניתח את הפעילות בחשבון.
גם במקרה של יצחק לוי הרווחים שרשם התיק שלו לפני ההתמוטטות שיחקו נגדו. לוי, חבר ועד העובדים של בזק שפרש לפני שנים אחדות מהחברה, הפקיד אצל נפתלי (מנדי) מנדלוביץ' חלק מחסכונותיו, ובסך-הכול תיק השקעות בהיקף של כ-825 אלף שקל. בתוך שמונה חודשים התיק כמעט שהכפיל את עצמו, ולוי למד כי יש לו כבר מיליון וחצי שקל. למרבה הצער, ההמשך כבר היה פחות ורוד, והתיק הלך והתדרדר, עד ל-143 אלף שקל בלבד.
לוי תבע, טען שלא ידע כי התיק ינוהל בצורה מסוכנת כל-כך, והסביר כי ההסכמים שעליהם חתם מדברים אחרת, משום שלא קרא אותם. בית המשפט קבע כי לוי דווקא ידע היטב על רמת הסיכון בתיק, ו"זה היה סוג ההשקעות שביקש". ובכל מקרה, העובדה שהתיק הכפיל את שוויו בתוך חודשים ספורים היתה צריכה להבהיר לו במה מדובר.
"לא ייתכן כי לוי חשב שהמודל שלפיו מנוהל תיק ההשקעות, שעלה עלייה חדה, הוא המודל השמרני", נכתב בפסק הדין. "...אם עד לאותו שלב לא היה לוי ער לכך שמדובר בהשקעות נושאות סיכון, הרי שרווחים אלה היו אמורים להבהיר לו זאת היטב".
כתבות
ני"ע
