איש השבוע: יהודה וינשטיין

שעון העצר מתקתק במהירות. הזירה רותחת. תוך ימים יכה הגונג. ועוד גונג. מעולם לא היה יועץ משפטי לממשלה שצריך להחליט, באותם ימים עצמם, גם על דמות הממשלה וגם על דמות הצבא.

בתחילת השבוע הבא: יואב גלנט. רמטכ"ל או לא רמטכ"ל. מינוי חוקי אבל מסריח או לחלוטין בלתי סביר.

שבועיים-שלושה אחרי, ואפילו וינשטיין יודע שאי-אפשר לסחוב את זה יותר: אביגדור ליברמן. כתב אישום או סגירת תיק מחוסר ראיות. "דוח ציבורי" או הודעה לקונית. איווט חזק על מסלול המרוצים הפוליטי או עף החוצה.

נוק-אאוט לא יהיה. יחליט היועץ, שנכנס לתפקידו בדיוק לפני שנה, מה שיחליט - בעניין גלנט כמו בעניין ליברמן - ההחלטה תותקף, הוא יותקף. בעיקר אישית, וזה יהיה קשה.

כל החבטות שספג בחייו כמתאגרף ("גם היום אני עוסק באגרוף. אני מאמן ומתאמן במועדון הגראז' ברמת-החי"ל בתל-אביב. אני מאוד רוצה להתאמן 4 פעמים בשבוע, אבל אם אני מצליח להגיע למועדון פעמיים בשבוע, אני מרגיש בר-מזל", "גלובס", ינואר 2008) לא הכינו אותו לחבטות שיחטוף (והוא כבר התחיל לחטוף, כהכנה). גם קסיוס קליי (המוכר כמוחמד עלי), מייק טייסון ואיוונדר הוליפילד, אלופי עולם במשקל כבד, בקושי היו עומדים בחבטות הללו.

בין לבין קיבל וינשטיין השבוע החלטה, בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, להתיר למשטרה לחקור, "לגבות עדות", משופט בית משפט עליון, יורם דנציגר, בפרשת שלמה לחיאני.

הוא גם החליט, השבוע, על הגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע, נגד סגן אלוף מיל' בועז הרפז, בעניין זיוף מסמך (המכונה "מסמך גלנט") בכוונה לפגוע ברמטכ"ל גבי אשכנזי ולסייע לשר הביטחון אהוד ברק לקדם את מועמדות גלנט לרמטכ"ל.

בעניין יואב גלנט, למרות הממצאים החד-משמעיים של המבקר, אפשר שיבחר בדרך מילוט: יביא את מלוא ממצאי מבקר המדינה בפני ועדת טירקל ויאמר לחברים, 'קחו את הממצאים כולם, תשובו ותשקלו, תעבירו המלצתכם לממשלה. על מה שתחליטו - אגן בבג"ץ'.

אפשר שיציע "איש ציבור בכיר" שיחליט, ואפשר שב-1 בפברואר, יום שלישי הבא, יעמוד זקוף בבג"ץ ויאמר באומץ את דבריו, חד, ברור ומנומק: עם כל הכבוד וההערכה לשירותו הצבאי, לא אוכל להגן על בחירת גלנט לרמטכ"ל הבא.

בעניין אביגדור ליברמן, אין יחידות חילוץ (אלא אם כן וינשטיין, שהתחייב במכתב לתנועת אומ"ץ שיקבל החלטה עד סוף פברואר, יגרור את זה ליועץ הבא).

כמו שמני מזוז, היועמ"ש הקודם, קיבל מקודמו, אליקים רובינשטיין, היום בעליון, ירושה קשה בדמות תיק האי היווני נגד אריאל שרון, אז ראש ממשלה מכהן - כך השאיר מזוז ליורשו, וינשטיין, ירושה קשה בדמות תיק ליברמן. לא חשוב כרגע אם חקירת ליברמן החלה לפני עשור או רק לפני 6 שנים - זה מזמן עבר את גבול הסבירות.

וינשטיין יושב על התיק מהשבוע הראשון לכניסתו לתפקיד. השבוע הוא כינס את בכירי הפרקליטות למרתון דיונים סגור של 3 ימים ולילות בבית-מלון.

בתיק אלפי מסמכים ורשימת עדים שבמרכזה תושבי חוץ. הדיונים הם על חודן של ראיות. מה יש, מה אין. האם הראיות מבססות הרשעה מעבר לספק סביר? האם יש הוכחה לכוונה פלילית? אם כן, אז בקרוב יודיע היועץ על כוונה להגיש כתב אישום נגד שר החוץ, בכפוף לשימוע.

ליברמן יחליט אם לפרוש מיד או לעמוד ברעש הציבורי ולהתפטר רק אחרי הגשת כתב האישום. או שיוגש בג"ץ שיגרום לו להתפטר לפני. ותתחיל פרשה ארוכה, ממושכת ומתישה של משפט נוסח אהוד אולמרט.

אם לא, אם יראה היועץ שבמצב הראיות הקיים אין סיכוי להרשעה, מעבר לספק הסביר, אפשר שייצא עם "דוח ציבורי". משהו כמו: החקירה העלתה חשדות קשים וכבדים, אולם הדברים יתבררו במישור הציבורי ולא המשפטי, שכן הראיות שבידינו אינן מבססות הרשעה מעבר לספק סביר. ישפוט הציבור. בבחירות.

הבערה, שווינשטיין יעמוד במוקד שלה, תגיע עוד לפני שיוציא את המילה הראשונה מפיו. צריך אומץ רב, רב מאוד מאוד, אישי ומוסדי, כדי לומר דברים כאלה. צריך יועץ חזק שלא נשחק, שלא שילם עדיין מחיר על החלטות בעייתיות ששחקו את עוצמתו. צריך גם הרבה כוח מול הפרקליטות והמשטרה. מול עיתונות ומול פוליטיקאים.

בכל מצב, וינשטיין פתח השבוע את התקופה הסוערת ביותר בקריירה שלו.