שקט במפלגת העבודה

בדיוק כשם שסלח לשמעון פרס, אולי פעם יסלח בנימין (פואד) בן אליעזר גם לאהוד ברק על שנטש את מפלגת העבודה. אבל הוא לעולם לא יסלח לו על האופן שבו הצליח לעקור אותו באכזריות משולחן הממשלה.

20 שנה ישב פואד סביב שולחן הממשלה, כמעט ללא הפסקה. ראשי ממשלה באו והלכו, ופואד נשאר. מאז 92 הוא היה לחלק בלתי נפרד מהשולחן הזה, פרט להפסקה קטנה באמצע. השבוע נראה השולחן הזה כאילו הורידו לו את אחת הרגליים.

פואד הוא אחד האנשים היותר נעימים ומצחיקים בפוליטיקה הישראלית. יש לו חוש הומור משובח. לפני מספר חודשים הוא אמר למי שאמר: "כל פעם מספידים אותי, אבל בסוף אני קובר את כולם". "תאמין לי", אמר לבן שיחו, "אני אשאר אחרי כולם". ביום שני השבוע הוא מצא את עצמו נושא הספד בהלוויה של עצמו.

טקס חילופי שרי התמ"ת משך אליו עשרות סקרנים, שביקשו לצפות בהצגה הכי טובה בעיר. נראה היה שגם תמורת כרטיסים לאאידה מעטים היו מוכנים לוותר על מחזה העברת השרביט מהקוזק הנגזל פואד לשלום שמחון, שגם רצח וגם ירש.

פואד, שישב לצידם של שמחון וברק, היה שפוף. שמחון, סיפרו לו השבוע, מתגאה בשיחות סגורות איך עשה לבן אליעזר את מה שזה עשה לאחרים, והוא, שמחון, לימד אותו לקח. שר החקלאות לשעבר, אמרו לפואד, משווה את עצמו לסנדק: אומר שהוא אוהב ולמחרת רוצח.

שפת הגוף של פואד לא הצליחה להסתיר רגשותיו, אבל הוא ספג את העלבון, ובלע את הרוק. בנאומו הוא נשאר הג'נטלמן שהיה: הוא לא איבד את חוש ההומור, עקץ את חבריו לשעבר ברכות, דיבר מהלב. שמו של שר הביטחון לא הוזכר בנאומם הפרידה אפילו לא פעם אחת. הרעם היכה בו כל כך חזק שהוא לא היה מסוגל להעלות את השם ברק על דל שפתיו.

עכשיו, כשהוא ח"כ מן המניין, מנהל פואד את ענייניו מהמזנון בכנסת ומלשכתו בת"א. בספרו כתב שאם לא יעבוד, הוא ימות, אבל בסביבתו לא מודאגים. הוא יכהן כנשיא ב', הם אומרים. יש לו שפע זמן פנוי, יילך לפתיחות ואירועים, יגזור סרטים, יחנוך פרויקטים של יהודים וערבים, הלו"ז יתמלא מחדש, פואד יישאר פעיל.

היה מי שהעלה את שמו ליו"ר זמני של העבודה, אבל הוא לא רצה להיות יותר בפרונט. הוא רוצה להיות ממליך המלכים מאחורי הקלעים.

נחיתת אונס

חברי מפלגת העבודה יכולים לרשום לעצמם הישג ראשון: את השבוע הראשון שלהם באופוזיציה הם הצליחו לעבור מבלי לריב. שמונה הנפשות שמחפשות מחבר מצאו השבוע את מי שיאחד אותם, לפחות בתקופה הקרובה, ובחרו במיכה חריש ליו"ר זמני.

על הפרק עמדה גם מועמדותו של השר לשעבר, משה שחל. שחל הוא דמות ראויה לפטנט הזה, אלא שהיה מי שחשש שהוא יתאהב בתפקיד, ושמו הוסר מהרשימה. החיפושים אחר אדם נטול אספירציות פוליטיות הובילו לחריש והוא נבחר פה אחד.

חריש, מהאנשים הטובים של פעם, הוא אדם שקול והגון, ובעיקר אפשר יהיה להזיז אותו ממקומו מתי שרק ירצו. בעוד שחל היה מעורב בשנים האחרונות, את חריש הם שלפו מהבויעדם. בשנים האחרונות שימש בכלל יו"ר מועצת הקולנוע. עכשיו הוא כבר בסרט אחר.

שרי העבודה לשעבר נראו כאילו עברו נחיתת אונס קשה. אחרי הטראומה של השבוע שעבר, נאלצו השבוע פואד, אבישי ברוורמן, ויצחק (בוז'י) הרצוג להסתגל למעמדם החדש. מכוניות שרד, מאבטחים, נהגים, יועצים מזכירות, נסיעות לחו"ל - אאוט; הגשת הצעות חוק ושאילתות לשרי סיעת העצמאות - אין. עכשיו אולי יהיה להם זמן לחשבון נפש.

ברוורמן סיפר שקיבל השבוע פניות מבסטיונרים בשוק ועד הייטקיסטים, שמבטיחים לתת את קולם לעבודה, אם רק יפסיקו השמונה לריב ביניהם. ברוורמן השתכנע והוא מוכן להפסקת אש. זו ההזדמנות, הוא אומר להוכיח בגרות קולקטיבית, לשים את המשקעים בצד ולהפסיק להתקוטט. רק אחדות תחזיר את המפלגה למפה הפוליטית.

נראה שפואד הגיע לאותה הבנה. השבוע, אחרי שנתיים של יריבות על רקע הפריימריז, הוא אפילו דיבר עם ח"כ שלי יחימוביץ'. אף אחד לא חושב שהאידיליה הזו תחזיק מעמד לאורך זמן, אבל זה בדיוק מה שיקבע אם למפלגה עם העבר המפואר, יש גם עתיד. כרגע ההווה שלה לוט בערפל.

הוואקום שהותיר ארדן

כלל לא בטוח שארדן עצמו היה ממריא לניו יורק בנקודת הזמן הזו. לו היה יוצא ארדן לשליחות בעת שהוצעה לו, היה מספיק לחזור לישראל ולמנף את הכהונה לשדרוג מעמדו בליכוד. אם ייצא היום ויחזור לאחר הבחירות, הוא יישאר מחוץ ללופ הפוליטי.

ביטול נסיעתו של ארדן מחזירה את נתניהו וליברמן לנקודת ההתחלה: חוסר הסכמה על מועמדים לתפקיד. לאחר שנפסלה מועמדותו של אלון פנקס קיים ליברמן התייעצויות ועלה שמו של אלי אבידר, מנכ"ל מכון היהלומים הישראלי בהווה ולשעבר בכיר בשירות החוץ הישראלי. אבידר מקובל גם על נתניהו, אך באותו זמן התעקש רהמ"מ על מינויו של דורי גולד.

בשל היעדר ההסכמה, ישראל תישאר ללא שגריר קבוע באו"ם בחודשים הקרובים במציאות מדינית מאוד לא פשוטה. תמיכה גורפת של דרום אמריקה בהכרזה פלסטינית על עצמאות, כמו גם של מדינות לא מעטות באירופה, אסיה וכמובן בעולם הערבי משאירה את ישראל חשופה ללא נציג בכיר באו"ם.

במשרד החוץ מגדירים זאת לא פחות ממחדל. גם העובדה שאמריקה כבר אינה עומדת לימינה של ישראל באופן אוטומטי ולא מספקת מטריית הגנה, מטרידה מאוד את אנשי המשרד, אך נראה שאת מקבלי ההחלטות קצת פחות.

ביבי ברח

בעשור האחרון, הפך נאום רה"מ בכנס הרצליה לנאום המדיני הכי חשוב שנושא ראש הרשות המבצעת בפני המדינה. פחות או יותר המקבילה הישראלית לנאום האומה של הנשיא האמריקני.

רה"מ לשעבר, אריאל שרון, נשא בו את נאום ההתנתקות; מחליפו, אהוד אולמרט, פרש בו את חזון ההתכנסות. באופן מסורתי סוגר רה"מ את רשימת הנואמים של הכנס. אולם השנה, לראשונה לאחר 11 שנים, נעדר שמו של רה"מ מרשימת המשתתפים.

סביר להניח שאם הייתה לרה"מ אמירה מדינית משמעותית או התקדמות מדינית היה משתמש בבמה הנוחה, נטולת קריאות הביניים של כנס הרצליה, לפרישת חזונו המדיני. היעדרותו של נתניהו מהכנס זו האמירה המדינית החזקה ביותר שלו.