המהפכות שיטלטלו כפות התמרים

הפוליטיקה של המזרח התיכון עברה בימים האחרונים משולחן האסטרטגים אל כורסת הפסיכותרפיסטים. עכשיו, לפחות באופן זמני, השאלה הגדולה ביותר אינה טווח הטילים הבליסטיים או מהירות העשרת האורניום. השאלה היא מה מצב הרוח בבית הקפה, בקרן הרחוב, בשכונה צדדית, בקמפוס. "העולם הערבי בלהבות", הכריזה השבוע כותרת בעמוד הראשון של "א-שארק", עיתון בנסיכות קטאר. מטאפורה, כמובן, לפחות לפי שעה.

ה"ניו יורק טיימס" דיווח השבוע פעמיים על מצב הרוח של ישראל, בשעה שהיא מתבוננת צפונה ודרומה. כתבת העיתון בירושלים הודיעה למחרת האירניזציה של לבנון, ש"אין פניקה בישראל". זה כמובן טוב, אם כי מטוטלת החוכמה המצטברת של הדורות נעה על תחום רחב למדי בין "אל תירא עבדי יעקב" ובין "אשרי מפחד תמיד".

אם לבנון אינה מצריכה "פניקה", הנה מצרים אולי תצריך. על ההפגנות נגד המשטר בקהיר ובסואץ אפשר להגיד, כנראה, שיש להן הפוטנציאל לשנות את תולדות המזרח התיכון. באנלוגיה חלקית אפשר להוסיף, שמצרים עומדת עכשיו לא בשלב תוניסיה של סוף דצמבר או תחילת ינואר, אלא בשלב איראן של ינואר 1978.

בחודש ההוא, לפני 33 שנה בדיוק, התחיל גל ההפגנות שהפילו את השאה, שנה אחת אחר כך. הן התפתחו במחזורים של 40 יום. זו תקופת האבל אצל השיעים. אחת לארבעים יום יצאו המפגינים לרחובות להתייחד עם זכרם של חבריהם שנהרגו בהפגנה הקודמת. כל הפגנה הייתה גדולה ונועזת מקודמתה.

בספטמבר 1978 צעדו מאות אלפי מפגינים ברחובות טהרן. התמונות המדהימות דיברו בעדן. מדינת המשטרה החזקה ביותר במזרח התיכון חדלה להלך אימים על נתיניה. הפחד סר. השאה היה חולה ומותש, הסרטן קינן בגופו.

"יש לנו זומבי", אמר שר האוצר של ארה"ב, לאחר שביקר אצל השאה, בסתיו 1978. בנו של השאה, הנסיך ריזא, היה היורש המיועד. אבל המשפחה הקיסרית נמלטה בינואר 1979. הדמיון בין מובארק לשאה הוא אולי מקרי בלבד. אולי לא.

אומרים שההפגנות בסואץ השבוע עלו במידת הדרמטיות שלהן על אלה של קהיר. אפילו זה מתיישב עם המודל האיראני. גם שם, ההתחלה הייתה בעיר מחוז (קום). גם בתוניסיה. המשותף למאורעות האלה: הם ניזונו מן הרגע שבו אבד הפחד. האפקט מחשמל - ומיידי.

ההפיכות המהפכניות והמהפכות העממיות

מוטב להבדיל בין "הפיכה" ל"מהפכה". הפיכה יכולה להניב שינויים מהפכניים, אבל היא אקט יחיד של מרד, הבא מתוך המשטר. המהפכה המצרית של 1953 התחילה בהפיכה צבאית. השלטון נתפס בן-לילה, המלך הודח והוגלה.

זה היה המופת שאנשי צבא אחרים חיקו אחר כך בעיראק, בתימן ובלוב. סוריה הייתה אלופת האזור בהפיכות מהפכניות, עד עלייתה של שושלת אסד, לפני 30 שנה ויותר.

המזרח התיכון בעצם מעולם לא חזה במהפכה עממית, שבקעה מן הרחוב. זה הטעם שהמאורעות בתוניסיה הניבו גלים סיסמיים מחופי האטלנטי עד המפרץ הפרסי. האזור החמיץ כמעט לחלוטין גלים קודמים של התקוממויות עממיות.

ב-1989, המהפכות נגד משטרים קומוניסטיים במזרח אירופה טבעו חותם דרמטי על ארצות רחוקות באפריקה שמדרום לסהרה. בלשון הימים ההם, "הרוח הנושבת ממזרח טלטלה את אגוזי הקוקוס". אבל היא לא טלטלה את כפות התמרים. שום משטר ערבי, מחוץ לזה של אלג'יריה, לא הועמד אז בסכנה.

ב-1998 התמוטטה הרודנות הצבאית רבת-הימים של סוהרטו באינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, עם קשרים היסטוריים ענפים אל העולם הערבי. סוהרטו הפך את ארצו לעסק משפחתי משתלם, גנב מיליארדי דולרים, והכין את בנו לרשת אותו.

צדי הדמיון עם מצרים של מובארק היו כאלה, שאני ניחשתי אז, כי מצרים היא הבאה בתור. טעיתי. אולי אינדונזיה הייתה לא-ערבית מדי כדי להרשים את המצרים. אולי חסרו הלוויינים של אל ג'זירה (היא קמה שנתיים קודם, אבל עדיין לא הגיעה אל פרקה).

אפשר כמובן להתווכח על מידת הספונטניות של מהפכות עממיות. רוב המהפכות העממיות כשלו בהיעדר תמיכה מאורגנת משורות המשטר. ראינו את זה לאחרונה באיראן. הדוגמא המפורסמת ביותר, והטרגית ביותר, של זמננו היא סין ב-1989.

בשיאה, ההתקוממות נגד המשטר הקיפה מיליון בני אדם, שנטו אוהלים במרכז בייג'ין, ואיבדו את הפחד. המשטר שלח טנקים, והפחד חזר. הוא גם הצליח לשכנע את רוב הסינים שיציבות חשובה מדמוקרטיה. תוחלת החיים של הצלחתו היא עניין לוויכוח.

מהפכות זקוקות לקדושים

נראה שהסכנה הגדולה ביותר לשלומם של משטרים אוטוריטריים נובעת מסדרה ארוכה של ויתורים הדרגתיים. ההדרגתיות מחלישה את המשטר, מפני שהיא יוצרת בקיעים בתוך האליטה, ומעניקה לאופוזיציה זמן להתארגן.

דיכוי, כדי שיצליח, צריך כנראה להיות מיידי (זו הערכה, לא משאלה). אבל דיכוי כזה מחייב כמעט תמיד נכונות לשפוך דם. משטרים רודניים, או אוטוריטריים, אינם להוטים לאופציה הזו. מרחץ דמים שוחק לגיטימיות, ומעניק הילת קדושים למתנגדי המשטר.

פעם אחר פעם, קורבנות הדיכוי נעשו סמלים רבי-כוח לאחר מותם. זה קרה במוסקבה, באוגוסט 1991 (שלושה הרוגים בלבד הוציאו מיליון וחצי בני אדם אל הרחובות). זה קרה בפראג, בנובמבר 1989 (הרוג אחד, בנסיבות לא ברורות). זה קרה בתוניסיה בחודש שעבר.

לעומת זאת, מרחץ דמים לא סיים את שלטונו של אסד האב (אולי 20 אלף מתים באל-חאמה, ב-1981); ולא הפיל את הכת הצבאית המפחידה של בורמה (לפחות אלף מתים, 1988); ולא גזל את "המנדט השמיימי" מן המשטר הקומוניסטי בסין, כפי שניבאו תחילה יודעי סין במערב (כמה מאות או כמה אלפים, ב-1989).

את גורל המשטר במצרים יכריע אופי הפגישה בין כוחות הביטחון ובין המפגינים. משימתו של המשטר היא להבטיח שלא יהיה קשר עין, שלא יוחלפו מלים, שלא יילחצו ידיים. הנשק המאיים ביותר אינו פצצה או סכין או אבן, אלא הוא פרח, או לחיצת יד, או טפיחה על השכם. אסור להניח לאנשי הביטחון להתרועע עם מפגינים, שהם אולי שכניהם, או דודניהם, או חבריהם מבית הספר.

דמורליזציה של כוחות הביטחון תהיה הסוף. למנוע אותה, ראשי הצבא עשויים להחליט שאין להם ברירה אלא להקריב את ראשי המשטר. יש הערכה (למשל בשבועון המרוקני בלשון הצרפתית MarocHebdo), שאת ה"מהפכה" בתוניסיה בישל רמטכ"ל הצבא, גנרל רשיד עמאר, "בשיתוף מלא עם הסי.איי.איי".

גם אם נניח לסי.איי.איי, יש סיבה להתייחס ברצינות אל ההנחה הזו. כדי להשתייר, האליטה של תוניסיה הייתה צריכה להיפטר מן התפוחים הרקובים ביותר, ולנסות לתפוס בעלות על המהפכה. זה בדיוק מה שגנרל עמאר מנסה לעשות.

אפשר שבימים הבאים נדע אם גנרל עמאר מצרי עומד לשלוח את הנשיא מובארק לגלות נוחה - ואם מהלך כזה יצליח לצנן את הרחוב. בתוניסיה הסימנים הם שהרחוב אינו מצטנן כלל. הדוגמה הזו עשויה להאריך את תוחלת חייו הפוליטיים של מובארק. כל אוטוקרט במזרח התיכון עוצר את נשימתו.