התקדים של ג'קי מצא

עונש המאסר בפועל שגזר השופט זכריה כספי על ראש רשות המסים לשעבר, ג'קי מצא, מסמן עלייה של רף הענישה על עבירות של שחיתות ציבורית. השופט כספי אינו טורח להסתיר זאת ואיננו מתעטף בכסות מילולית מעורפלת, כאילו גזר הדין תואם את הענישה המקובלת במקרים כאלה.

עד היום נהגו בתי המשפט לגזור, במקרה של הרשעה בעבירת מירמה והפרת אמונים, מאסר על-תנאי ולכל היותר מאסר בעבודות שירות. בא השופט כספי ונתן שיניים לעבירה המושמצת, שתכליתה למנוע שחיתות בשלטון.

סדר העדיפויות של בית המשפט במיון שיקולי הענישה הציב בראש את הפגיעה באמון הציבור בעובדי ציבור ואת טוהר המידות שלהם, ועוד במיקום אסטרטגי רגיש כרשות המסים. רק אחר-כך הגיעו יתר השיקולים, ובהם ההתחשבות במצבו האישי של מצא, בפגיעה במשפחתו ובמחיר ששילם מאז נעצר, ובעובדה שהודה בהסדר טיעון וקיבל אחריות על העבירות.

בית המשפט לא דחה אמנם את הטענה כי נאשם החותם על הסדר טיעון, שאיננו כולל הסכמה לעניין העונש, זכאי להסתמך על ציפייתו באשר לענישה המקובלת בבתי המשפט באותו סעיף אישום. ואולם, חזק מכך הוא השיקול ולפיו התרחבות השחיתות השלטונית מצדיקה הגבהה של רף הענישה בעבירות אלה.

עם זאת, כספי איננו מתאפק מלהביע מורת-רוח כלפי הפרסומים התקשורתיים שליוו את הפרשה, שאותם הוא מכנה "פוגעניים במהותם", והמייחסים למצא הרבה מעבר למה שנכלל בסופו של דבר בכתב האישום. את "עינוי הדין" הכרוך בסיקור התקשורתי הנרחב לקח בית המשפט בחשבון כשיקול להקל בגזר הדין.

יש שתי דרכים לתאר את מה שעשה מצא כראש רשות המסים. הדרך המסנגרת היא להגדיר את מכלול פעולתו כ"קומבינות", "פרוטקציה", כאילו כרה אוזנו למקורביו, שבהם נעזרו עובדי הרשות בבקשות הקידום שלהם; הדרך האחרת מציירת את מצא כמי שמסר את שיקול-דעתו לגורמים אינטרסנטים, חיצוניים, ואיפשר להם דה-פקטו לנהל את רשות המסים, תוך שהם מפיקים מכך תועלת וטובות הנאה לעצמם ולאחרים.

אין תסריט גרוע יותר עבור הגוף הממונה על גביית מסים מהאזרחים לטובת קופת המדינה. כספי בחר בדרך השנייה. אלמלא התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של מצא, היה גוזר עונש חמור עוד יותר.