חברת החשמל אמרה לנו מזמן

"מה נעשה אם תיעצר הזרמת הגז לארץ? נביא גז במטוסים מיוסטון? במיכליות מאל-עריש? פשוט מאוד. לא יהיה חשמל". את התחזית הקודרת הזו השמיע מנכ"ל חברת החשמל, עמוס לסקר, בכנס בנושא אנרגיה שנערך לפני כשנה בתל-אביב. לסקר הזהיר מפני הסתמכות מוגברת על גז טבעי לייצור חשמל. לא במקרה הוא בחר לדבר על בעיות אפשריות בהגעת הגז הישראלי. על האפשרות של הפסקת הזרמת הגז ממצרים אוהבים הרבה פחות לדבר. אולי בגלל שהאפשרות הזו נראית מפחידה מדי.

איש העסקים יוסי מימן, השותף הישראלי הבכיר ב-EMG, ניסה אתמול (א') להרגיע את הרוחות כשטען שהאינטרס הכלכלי של מצרים ביצוא הגז לישראל ינצח. ההיגיון של מימן נשמע אולי ברור בבורסה באחד-העם, אבל ספק אם ישכנע את השלטון החדש שיקום במדינה.

באופן פורמלי מצרים חתומה על הסכם אספקת גז לישראל המצורף להסכם השלום בין המדינות. באופן לא-פורמלי נהנית ספקית הגז המצרי EMG מקשרים מצוינים עם צמרת השלטון במצרים, בין היתר באמצעות איש העסקים חוסיין סאלם, הנחשב מקורב מאוד לבנו של מובארק, ג'מאל, ומחזיק ב-28% מ-EMG.

אתמול דיווחה אחת מסוכנויות הידיעות כי משפחתו של סאלם נמלטה מהמדינה. למימן ולשותפיו נותר להתפלל כי סגן הנשיא הטרי, עומר סולימאן, יצליח להשיב את הסדר במדינה על כנו. סולימאן נחשב לאחד השושבינים הבכירים של עסקת הגז הישראלית-מצרית. אבל אפילו ידיד ישראל כמו סולימאן יצטרך להטות אוזן קשבת, יותר מבעבר, לקריאות הפנימיות במצרים לעצור את יצוא הגז.

מצרים עשירה בעתודות גז, אך קצב פיתוח מאגרי הגז מפגר בהרבה אחר ההתחייבויות שלקחה המדינה על עצמה כלפי מדינות זרות, ובראשן ישראל. התוצאה היא שבמצרים מורגש מחסור בגז ומחיר הגז לצרכנים עלה במידה ניכרת. על רקע זה קוראים גורמי אופוזיציה במדינה זה זמן לשלטונות לעצור באופן גורף את יצוא הגז, לא רק לישראל אלא גם למדינות ערביות שכנות.

חיוכים מהולים בשמחה לאיד

בחברת החשמל יכלו לומר בסיפוק 'אמרנו לכם'. גם לנציגי משרד התשתיות בוועדת ששינסקי הייתה סיבה לחייך בסיפוק מהול בשמץ של שמחה לאיד: הם אלה שהתריעו בפני הוועדה שצריך לזכור שבמזה"ת שולט השיקול הגיאו-פוליטי ולא הכלכלי.

ועדת ששינסקי התעלמה, סירבה להחריג את מאגר "תמר", וסיפקה לתשובה ולשותפיו תירוץ נוח לעצור את פיתוח המאגר. הגז מ"תמר" היה אמור להגיע בסוף 2012, אבל אז באו תושבי קיסריה וחדרה ותקעו את הקמת מתקן הקבלה היבשתי בוועדות התכנון. אחר כך הגיעה ועדת ששינסקי ונכון להיום פיתוח מאגר "תמר" מוקפא. עכשיו אומרים בקבוצת דלק, "שהמדינה תשבור את הראש".

ומדובר בכאב ראש לא קטן. 40% מהחשמל בישראל מיוצר כיום בגז טבעי. חברת EMG מספקת כיום כ-2 מיליארד מ"ק (BCM) של גז טבעי לחברת החשמל, שהם בין 40% ל-60% מכמות הגז הכוללת. במשרד התשתיות תרגלו לפני מספר חודשים תסריט של עצירת הזרמת הגז מאל-עריש. תחנות הכוח שמייצרות בגז יעברו לייצר חשמל בסולר ובמזוט.

בטווח המיידי צריכה המדינה להגדיל את מלאי הסולר והמזוט ולפעול להסרת מגבלות של המשרד להגנת הסביבה שיאפשרו להגביר את ייצור החשמל בפחם. הפתרונות האלה טובים לטווח הקצר. בטווח הארוך הגברת השימוש בסולר ובמזוט תביא לעלייה דרמטית בתעריפי החשמל שתסכן את הצמיחה ותגביר את הלחצים האינפלציוניים במשק.

פתרונות מעטים

הפתרונות של המדינה לטווח הארוך, מעטים ובעייתיים. ספק הגז הישראלי, קבוצת ים תטיס של תשובה (53% באמצעות דלק קידוחים ואבנר) ונובל אנרג'י (47%), מסוגלת למלא את החלל שישאיר הספק המצרי, אבל המחיר יהיה שכבר ב-2012 יתחיל הגז במאגר הישראלי לאזול.

אפשרות אחרת היא להורות לתשובה ולנובל לפתח לאלתר את מאגר "נועה". מדובר במאגר המסוגל לספק את צורכי המשק לפרק זמן של כשנה וחצי. הבעיה היא שפיתוח המאגר כרוך בתיאומים מול הפלסטינים, משום שחלק מהמאגר גולש ככל הנראה לשטחם. עוד אפשרות שזכתה בעבר לתמיכת חברת החשמל, היא לזרז את הקמתו של מתקן LNG, שיאפשר לישראל לרכוש גז טבעי כמו נפט בשוק העולמי. מתקן כזה יכול להתחיל לעבוד כשנתיים ממועד קבלת ההחלטה על הקמתו.

כל הפתרונות האלה יחייבו את המדינה לקבל החלטות. עד היום יכולת קבלת ההחלטות של המדינה במשק האנרגיה מקבלת ציון "נכשל". אולי בעת משבר תפגין הממשלה ביצועים יותר טובים.